אין לי כח..
אין לי כח..
אתמול בצהרים, תשעה ימים אחרי החזרה, 12 יום אחרי שאיבת ביציות, אני מגלה את מה שממנו אני חרדה כל הזמן - כתם חום על הפד. דימום. מה לעשות? להתייחס לזה כאילו נגמר וזהו, או כאילו אני בתחילת הריון ויש דימום קל ולכן צריכה לנוח? ברור שלא מוכנה לוותר, ומחליטה (בהתייעצות משפחתית) שמנסה לשמור. וזה נמשך, עוד קצת כתמים חומים, קצת יותר אפילו. וגם היום ממשיך. וכל הזמן לא יודעת כמה להרשות לעצמי לעשות, כמה לשמור. אני שונאת את זה. אם זה "לא" אז שיהיה כבר ברור, שיהיה דימום כמו שצריך (אם כי הפרוגסטרון כנראה מעכב את המחזור ממש, ואני ממשיכה לקחת). אם זה "כן" (למרות הסיכויים ההולכים וקטנים), אז שיהיה נקי ופשוט. אבל לא, תמיד מסובך. אז אני אלך לעשות בטא מחר ולא מחרתיים, כי אין לי כח לחוסר הידיעה הזה. הרי הבטא מוכפל כל יומיים, אז אם יש משהו זה ייראה גם מחר. הכי רע לי מהכל עם המחשבה שגם אם יהיה הריון, כשיהיה הריון, זה יהיה ככה כל הזמן. גם בפעם הקודמת היו דימומים קלים ופחות קלים לאורך כל השליש הראשון, וגם בשני פה ושם, ושמירת הריון. ואיך בדיוק אני אתארגן עם זה עכשיו, כשיש לנו ילדונת בבית. כמה אוכל להרשות לעצמי "להתפנק", כשבכלל לא ברור לי שלשמירה כזאת יש איזשהו ערך. אין לי כח לתשעה חודשים של חוסר ביטחון, של לחץ תמידי מכל הכיוונים. ולהעמיס כל כך הרבה על דב, אישי הטוב. אני רואה איך בסופשבוע הזה, בו אני מנסה לנוח, הוא כורע תחת עומס הילדה + בית (כביסות, סידורים, אוכל), ולא רוצה בכלל לחשוב איך נוכל להסתדר ככה לתקופות ארוכות, ובימי עבודה שלו. ואין לנו אנשים מסביב שאפשר להישען עליהם מספיק. בקיצור, אני רוצה הריון, אבל קליל קליל. בעצם לא אכפת לי גם דימומים וכל זה, אם יבטיחו שבסוף הכל יהיה בסדר. זה כנראה מה שהכי קשה, חוסר הידיעה וחוסר הביטחון. ויש לי ממה לדאוג - כבר עברתי פעם הריון שנגמר טרם זמנו. אוווווף. יש למישהי תרופת קסם או מילים מחזקות שיעזרו לי לראות שזה אפשרי, שנוכל לעבור את זה ונגיע לסוף טוב? אני ממש זקוקה לזה עכשיו.
אין לי כח..
אתמול בצהרים, תשעה ימים אחרי החזרה, 12 יום אחרי שאיבת ביציות, אני מגלה את מה שממנו אני חרדה כל הזמן - כתם חום על הפד. דימום. מה לעשות? להתייחס לזה כאילו נגמר וזהו, או כאילו אני בתחילת הריון ויש דימום קל ולכן צריכה לנוח? ברור שלא מוכנה לוותר, ומחליטה (בהתייעצות משפחתית) שמנסה לשמור. וזה נמשך, עוד קצת כתמים חומים, קצת יותר אפילו. וגם היום ממשיך. וכל הזמן לא יודעת כמה להרשות לעצמי לעשות, כמה לשמור. אני שונאת את זה. אם זה "לא" אז שיהיה כבר ברור, שיהיה דימום כמו שצריך (אם כי הפרוגסטרון כנראה מעכב את המחזור ממש, ואני ממשיכה לקחת). אם זה "כן" (למרות הסיכויים ההולכים וקטנים), אז שיהיה נקי ופשוט. אבל לא, תמיד מסובך. אז אני אלך לעשות בטא מחר ולא מחרתיים, כי אין לי כח לחוסר הידיעה הזה. הרי הבטא מוכפל כל יומיים, אז אם יש משהו זה ייראה גם מחר. הכי רע לי מהכל עם המחשבה שגם אם יהיה הריון, כשיהיה הריון, זה יהיה ככה כל הזמן. גם בפעם הקודמת היו דימומים קלים ופחות קלים לאורך כל השליש הראשון, וגם בשני פה ושם, ושמירת הריון. ואיך בדיוק אני אתארגן עם זה עכשיו, כשיש לנו ילדונת בבית. כמה אוכל להרשות לעצמי "להתפנק", כשבכלל לא ברור לי שלשמירה כזאת יש איזשהו ערך. אין לי כח לתשעה חודשים של חוסר ביטחון, של לחץ תמידי מכל הכיוונים. ולהעמיס כל כך הרבה על דב, אישי הטוב. אני רואה איך בסופשבוע הזה, בו אני מנסה לנוח, הוא כורע תחת עומס הילדה + בית (כביסות, סידורים, אוכל), ולא רוצה בכלל לחשוב איך נוכל להסתדר ככה לתקופות ארוכות, ובימי עבודה שלו. ואין לנו אנשים מסביב שאפשר להישען עליהם מספיק. בקיצור, אני רוצה הריון, אבל קליל קליל. בעצם לא אכפת לי גם דימומים וכל זה, אם יבטיחו שבסוף הכל יהיה בסדר. זה כנראה מה שהכי קשה, חוסר הידיעה וחוסר הביטחון. ויש לי ממה לדאוג - כבר עברתי פעם הריון שנגמר טרם זמנו. אוווווף. יש למישהי תרופת קסם או מילים מחזקות שיעזרו לי לראות שזה אפשרי, שנוכל לעבור את זה ונגיע לסוף טוב? אני ממש זקוקה לזה עכשיו.
