האם זו תגובה טראומטית?
הבן שלי (בן 7) נפצע קשה ביד לפני שנתיים וחצי ועבר ניתוח ארוך (4 שעות) ואישפוז של 5 ימים + תקופת החלמה בבית. כבר בבית החולים הוא היה מאוד לחוץ כשבאו לטפל בו (אחרי הניתוח) אבל לא ייחסנו לזה חשיבות רבה. מאז הוא נהיה מאוד חרד לגוף שלו ונלחץ מכל מחלה או פציעה, למשל כשהוא מקיא - הוא נכנס לפני זה להיסטריה ורחמים עצמיים. אתמול, למשל, נכנס לו משהו לעין והוא ממש היה הסטרי, רופא משפחה נתן לנו טיפות ואמר שאם לא ישתפר אז צריך ללכת לרופא עיניים או למיון. הילד לא נתן לנו לשים לו טיפות וילל כל הערב שהוא נורא מפחד ללכת לבית חולים והלב שלו דופק והוא יודע שהוא צריך לשים טיפות אבל הוא מת מפחת (אלו המילים שלו) - לא עזר שהבטחתי לו שלא ניקח אותו לבית חולים (כי ראיתי שהמצב לא כזה נורא). בסוף הוא נרדם על הידים שלי כמו תינוק, תוך כדי בכי ויללות. אנחנו לא יודעים אם זו התנהגות נורמלית לילד בגילו או שצריך לייחס את זה לפציעה ולטפל בכך?
הבן שלי (בן 7) נפצע קשה ביד לפני שנתיים וחצי ועבר ניתוח ארוך (4 שעות) ואישפוז של 5 ימים + תקופת החלמה בבית. כבר בבית החולים הוא היה מאוד לחוץ כשבאו לטפל בו (אחרי הניתוח) אבל לא ייחסנו לזה חשיבות רבה. מאז הוא נהיה מאוד חרד לגוף שלו ונלחץ מכל מחלה או פציעה, למשל כשהוא מקיא - הוא נכנס לפני זה להיסטריה ורחמים עצמיים. אתמול, למשל, נכנס לו משהו לעין והוא ממש היה הסטרי, רופא משפחה נתן לנו טיפות ואמר שאם לא ישתפר אז צריך ללכת לרופא עיניים או למיון. הילד לא נתן לנו לשים לו טיפות וילל כל הערב שהוא נורא מפחד ללכת לבית חולים והלב שלו דופק והוא יודע שהוא צריך לשים טיפות אבל הוא מת מפחת (אלו המילים שלו) - לא עזר שהבטחתי לו שלא ניקח אותו לבית חולים (כי ראיתי שהמצב לא כזה נורא). בסוף הוא נרדם על הידים שלי כמו תינוק, תוך כדי בכי ויללות. אנחנו לא יודעים אם זו התנהגות נורמלית לילד בגילו או שצריך לייחס את זה לפציעה ולטפל בכך?