ומה בקשר לכעס שלכן- כשהוא בוכה?

[לילך שי]

ומה בקשר לכעס שלכן- כשהוא בוכה?

יש דיווחים רבים על אמהות שמפתחות רגשי כעס ואף התנהגות אגרסיבית כאשר התינוק בוכה הרבה ללא הפסק ואינן מצליחות להרגיע אותו הייתי שמחה אם תחלקו עמנו רגשות אלו- ואיך אתן לומדות להרגיע את עצמכן יש תאוריה שאומרת שבמידה והאם הייתה שרוייה תחת לחץ וקשיים בעת ההריון התינוק יהייה לא רגוע לאחר הלידה וירבה לבכות, ברור היום שתינוקות חשים מה האם משדרת- והתנהגותה משפיעה מאד על התנהגותם ורוגעם לכן יש חשיבות לכך שתמצאו גם זמן לעצמכן דרכים להתאוורר ולהרגע

 

[אסתר גרוניס IBCLC]

Some articles on infant crying

there are biological reasons that infants cry, and their cry triggers something in the mother's brain to react. Here is a quote from dr. William sears; " Responding to baby's cries is biologically correct. A mother is biologically programmed to give a nurturant response to her newborn's cries and not to restrain herself. Fascinating biological changes take place in a mother's body in response to her infant's cry. Upon hearing her baby cry, the blood flow to a mother's breasts increases, accompanied by a biological urge to "pick up and nurse." The act of breastfeeding itself causes a surge in prolactin , a hormone that we feel forms the biological basis of the term "mother's intuition." Oxytocin, the hormone that causes a mother's milk to letdown, brings feelings of relaxation and pleasure; a pleasant release from the tension built up by the baby's cry. These feelings help you love your baby. Mothers, listen to the biological cues of your body when your baby cries rather than to advisors who tell you to turn a deaf ear. These biological happenings explain why it's easy for those advisors to say such a thing. They are not biologically connected to your baby. Nothing happens to their hormones when your baby cries. " MOthers who do not respond to this sound are the ones who feel anger. Here is the whole site on how to handle infant crying. Many of the mothers here could have sritten this information, as they are instinctively doing this.​

 

[darcp]

בשבילי בכי = תקשורת ולכן למה אכעס?

אני מאמינה שלתינוק אין דרך אחרת רק לבכות ולכן אני לא מרגישה כעס. ביתי הראשונה בת 4.5 עד היום היו לה לילות ספורים שישנה לילה שלם היו לי "התפרקויות" עקב כך, אבל לא כעס עליה, ניסיתי להאמין שהיא משדרת לי מצוקה ועלי להיות איתה ולהראות לה שאני תומכת בה. שני ההריונות שלי היו קשים וההריון האחרון היה מלווה במתחים איומים אך בכל זאת נולד תינוק רגוע. אני מאמינה שלא ההריון הוא שקובע אלא באמת מה שמשדרת האם, כשאני לחוצה יותר מלוגיסטיקה התיפקוד בבית (ומי שיש לו 2 + כלב ובעל שמגיע מאוחר מכירה לוגיסטיקה זו) אז גם התינוק מראה לחץ ובוכה יותר. לכן אני מנסה להיות כמה שיותר רגועה לידו ולשדר שקט ונראה לי (זה לא מדעי) שזה עובד. כעס כלפי ילדי, דבר שאני לא מכירה, יותר כאב ורצון להבין ולעזור במצוקה, כן, גם הימים הכי קשים שלי.

 

[באאבו]

האמת, לא קרה לי שאיבדתי עשתונות

אולי בגלל שבאאבו-בן הוא תינוק די רגוע, וכשכבר קורה לו שהוא נכנס להתקפה של בכי, אני יותר מרחמת עליו, ומנסה להרגיע אותו, ופחות עסוקה בלהתעצבן. מה שכן, אני נורא מתעצבנת אם מישהו אחר מטפל בו בזמן שהוא בוכה, למרות שהטיפול הוא לא שונה מהטיפול שאני אתן - זה מרתיח אותי. אני מרגישה חסרת שליטה פתאום. דפיקות כזו שלי. אולי התקפי הזעם האלה של התינוקות שמביאים את האמהות לכעסים והתנהגות אגרסיבית שייכים לגילאי השנתיים. אני עדיין רחוקה. מקווה שלא אגיע (האמת, גם לא נראה לי) - אבל אדווח אז.

 

[לילך שי]

מדובר דווקא על תינוקות בשבועות הראש

הראשונים- כאשר יש תינוקות שבוכים הרבה ואמהות חדשות אינן מצליחות וידעות איך לתמודד עם הבכי ומפתחות כעס כלפי התינוק וכלפי עצמן

 

[yaelli10]

לדעתי התיאוריה הזאת מאוד נכונה

ילדתי את בתי לפני שחמישה חודשים וחצי. עליי לציין שבמשך כל חודשי ההריון הייתי מאוד נינוחה ומאושרת... ההורמונים השפיעו הכהלכה. חל מהפך גדול בשבועיים שלפני הלידה - חוויתי דימום מהרחם והסתבר שהעוברית שלי מונחת במצב בלתי סביל. ז"א מתהפכת. רוב ההריון היא היתה במצג רוחבי. לכן אושפזתי בב"יח לארבעה ימים והרגשתי זוועה! אסור היה לי לצאת מהבית, גם ככה לא יכולתי לסחוב את עצמי. השבועיים של המתנה עשו אותי לעצבנית מאוד. אלה לבסוף נולדה במצג עכוז. מיד לאחר שהיא הוצאה מהבטן היא לא צייצה, אבל לאחר מכן היא היתה מאוד לא נינוחה, אפשר לאמר שזה גם בגלל כשלון ההנקה, אבל הייתי מאוד לא רגועה אז. שבוע של אשפוז לאחר לידה גרם לי למירור נפש. וכך גם אלה. במשך השבועות הראשונים אלה הרבתה לבכות.

 

[b a t i a]

בתור אמא טריה (חודש וקצת)

אני מרגישה שפשוט החלקתי לתפקיד ולפני שאני בתיה אני אמא. מה שאומר שאני אף פעם כמעט לא מצליחה לאכול ארוחה מהתחלה ועד הסוף באופן רצוף לא ממש מצליחה לבשל / לנקות / לעבוד / לדבר בטלפון / בלי מיליון הפסקות באמצע להרגיע את הקטן. א ב ל : זה משהו שהיה ברור לי עוד מתחילת ההריון וזה פשוט המשך טבעי של מה שהרגשתי שהייתי בהריון שאיתמר קודם לכל וכל מה שהוא צריך אני צריכה ורוצה לתת לו בצורה הכי טובה. אז נכון שאני מקטרת ביני לבין עצמי (בדרך כלל שאני מניקה ובוהה בצלחת עם פסטה שתכננתי לאכול...)אבל זה לא מגיע לעצבים. דרך אגב: לגבי הרגשת האם בזמן ההריון: תחילת ההריון שלי (חודש ראשון שני ) היה מלווה בהמון לחצים וכעס (לא בגלל ההריון) ובהמשך נהיתי נינוחה ורגועה ואיתמר ילד רגוע וחייכן (חוץ מהגזים...)