מפחדת מימי ההולדת המתקרבים...

  • פותח הנושא Lao
  • פורסם בתאריך

Lao

New member
מפחדת מימי ההולדת המתקרבים...

בעוד שבוע וחצי, ביום שבת הבא, אמי הייתה אמורה לחגוג את יום ההולדת ה-60.
כשעוד הייתה בחיים לא התחלתי לתכנן לה מתנה, אבל לאחר מותה החלטתי לקנות לה כוכב. ואז אחרי מחקר קצר הסתבר לי שהגוף הבן לאומי היחידי המורשה לתת שמות לעצמים בחלל לא מכיר בחברה ש"מוכרת" כוכבים. {בקיצור, משלמים 50$ על דף יפה שנשלח אלייך שמסביר לך את הקורדינטות לכוכב שכביכול שלך}.
תיכננתי לעלות לקבר שלה לראשונה ביום ההולדת שלה. ועכשיו פחות בא לי. אני מדברת אליה בראש, אינני רואה צורך להגיע עד למקום מסויים בשביל לעשות את זה. אבל חשבתי אולי לעשות זאת בשישי, יום לפני היום הולדת שלה, וביום ההולדת עצמו לציין אותו בדרך אחרת {לקנות גבינה מסריחה וצרפתית ובקבוק יין טוב}.
את זה אני מניחה שאעבור מבלי באמת להבין איזה יום זה, ומה זה באמת אומר.
אבל יום ההולדת שלי מגיע ישר אחריה. כשבועיים אחרי. זה יום ההולדת הראשון בלעדיה. אני פשוט מפחדת ממנו. מפחדת ממה שזה יעלה. מכמה שאהיה עצובה.
הבן זוג שלי {אלוהים ישמור, תודה רבה עליו, הייתי מתמוטטת בלעדיו}, רצה לקחת אותי לחופשה לאוורר אותי מכל מה שקרה. אז הוא שילב את זה עם יום ההולדת. מעציב אותי לדעת שלמרות כל מה שהוא כל כך מנסה, אני עדיין {סביר להניח} אשבר ביום ההולדת עצמו.
אנחנו עלינו לארץ - אמא ואני, סבתא, דודה שלי ובת דודה שלי. היינו נפגשות כמעט כל שישי אצל סבתא לאכול ערב מוקדמת. אחרי שאמא חלתה {ולא סיפרה לסבתא כי לא רצתה להדאיג אותה} התחלנו להיפגש בתדירות נמוכה יותר. ועכשיו, אחרי שאמא נפטרה, בעצם לא נפגשנו לארוחה מאז ערב הסילבסטר {תמיד היינו מציינים אותו בארוחה חגיגית עם מתנות ואורחים, והפעם זה היה רק ארבעתנו לתה}. סבתא אמרה כבר אז שביום ההולדת שלה {שהוא ארבעה ימים לפני יום ההולדת של אמא} היא רוצה שנשב ונחגוג ונשיר. וכרגע לא נראה לי שזה יקרה.
אני עצובה שהמסורת שלנו מתפוררת ולאף אחת אין את הכוח לעצור את זה. וכאילו כל הזמן ישנן סיבות מוצדקות ללמה אנחנו דוחות פעם נוספת את הארוחה.
אני עצובה כי בעצם היום היחידי לחגוג את יום ההולדת של סבתא יצא יום שישי, ערב יום הולדתה של אמא. {היום שבו אני יותר רוצה לעלות לקבר} ומפחיד אותי לראות מה יקרה. כמו שחששתי מהערב של הסילבסטר, כי הייתי בטוחה שנשב ארבעתנו ונבכה {בסוף היה ממש נחמד וצחקנו}. אבל עדיין...
אני מצטערת על חוסר הבהירות של הטקסט שלי, אני מאוד משתדלת להיות ברורה.

זו שנה ראשונה שאני לא מתכננת את יום ההולדת שלי. לא את הברביקיו המסורתי לכבודי עם שתי המשפחות {הקטנה שלי, והיותר גדולה של בן זוגי} ולא את המסיבה עם החברים. אני לא יודעת אם מתחשק לי. ומצד אחד מבאס אותי לפספס שנה, מצד שני.... פשוט כל הזמן עצובה. לפעמים מרגיש לי כאילו אין לי כוח להמשיך. כי מפחיד אותי. כי אני לא מסוגלת לראות מה יהיה בהמשך. עצוב לי גם בגלל שהבן זוג לוקח אותי לחופשה במיוחד על מנת לגרום לי להתרחק ולשכוח קצת, ואנחנו חוזרים בדיוק כמה שעות לפני שהסדר {פסח} מתחיל. וכל המשפחה שלי תהיה בסדר של המשפחה שלו, וזה תמיד היה החג האהוב עלי, ועוד פעם.. מפחיד אותי מה יהיה. מפחיד אותי שיהיה עצוב - וזה מפחיד אותי כי אני עוד איכשהו מסוגלת להתמודד עם העצב והאבל לבד בבית, או עם הבן זוג או עם חברה טובה. לא לפני כל המשפחה .

אני מאוד מודה על מה שניתן לי ומה שיש לי. אבל עדיין מפחדת.
 

saribon

New member
זה קשה.

הימים הללו, ימי הולדת, חגים, בעיקר בשנים הראשונות. אחר כך מתרגלים. זה לא מפסיק להיות עצוב וזה לא מפסיק להיות חסר, אבל מתרגלים וזה לא עומד בראש התחושות.
אני מציעה לך לעשות הפרדה בין התחושות הנקודתיות שלך לבין האירועים החיצונים.
כלומר -זה שבן הזוג לוקח אותך לחופשה ועושה מאמצים -זה נהדר נפלא. אבלכן - גם אם תשברי תוך כדי - זה גם בסדר לגמרי! אז יהיו לך רגעי משבר, יהיה בכי ויהיו חיבוקים אוהבים שיתמכו בך וגם זה יעבור.

למה ל נראה לך שהמפגש של הנשים יקרה? את רוצה, סבתא אמרה שהיא רוצה - תגרמו לזה לקרות. גם אם כלמה שתעשו יהיה לשבת ולבכות יחד. אבל את בעצמך אומרת שבסילבסטר- למרות חששותיך - היה נחמד וצחקתן.
אני בתחושה שאת מוציאה המון אנרגיות על לחשוש מה יקרה - על בניית תסריטים מדאיגים מראש - במקום לתת לדברים להתרחש.

אין לך כח וחשק השנה לתכנןיומולדת? אז לא! מה שיהיה יהי ה ואם שנה אחת לא תחגגי יום הולדת - יקרה אסון ?.לא תפספסי כלום ואם תהיה מסיבה ותהני אז סבבה. ותרי ותרי לעצמך תכני פחות וזירמי יותר. זו עצתי לך. אני גם יכולה להבטיח לך שהשמים לא יפלו אם תבכי בסדר.ואולי דווקא החברותא תקל עליך?

צריך הרבה אורך רוח בזמנים כאל ה - לדעת ,להאמין, שהתקופה הרעה - תגמר. להחזיק חזק את אמונה הזו. לפעמים זה כל מה שאפשר לעשות.
 

Lao

New member
שלומי למעלה למטה כזה..

יום ההולדת של אמא היה בשבת לפני שבוע. איכשהו עבר בסדר. יום לפני הלכתי לבד עם בן הזוג לקבר שלה בפעם הראשונה. עדיין איכשהו זה מנותק לי לחלוטין. סתם מקום מאוד ירוק ונחמד. ביום ההולדת עצמו ציינו אותו בארוחה אצל סבתא שלי, והיה יחסית בסדר. כאילו לא באמת נקלט מה שזה באמת. סתם יום.
יום ההולדת שלי מתקרב והוא עדיין מלחיץ אותי. אני בדיוק עוברת את זה עכשיו בימים האלו. תמיד הייתה מסורת ביום ההולדת שלי - לעשות ברביקיו עם המשפחה שלי והמשפחה של בן זוגי. בדר"כ אמא הייתה מארגנת את זה והשנה ברור לי שאין לי כוחות {לא נפשיים ולא פיזיים, וגם לא את הרצון} לארגן על האש שכזה. נראה לי שאני פשוט אזמין את כולם לדירה שלנו לתה ועוגה סולידיים יותר... וזה אחרי שבועות של התלבטויות של מה אני רוצה לעשות. כל אחד שניסיתי להתייעץ איתו אמר לי "תעשי בדיוק מה שאת רוצה, מה שבא לך." והבנתי טוב מאוד שאני יכולה ויש לי את הרשות לעשות בדיוק מה שבא לי, אבל אף אחד לא הצליח להבין שאני באמת ובתמים לא יודעת מה זה שבא לי. שאני לא יודעת מה תיהיה האופציה שהכי פחות תכאיב באותו הרגע. לכן, אחרי שהחלטתי שנראה לי שאתאכזב אם לא יהיה ציון כלשהו, החלטתי שיחד עם המפגש המשפחתי, שהשנה אני לא רוצה שיקריאו לי ברכות ונאומים {כמיטב המסורת} כי נראה לי שזה יהיה סוג של פתח למשהו דמוי הספדים לאמא. או איזכורים שלא באמת דרושים שחבל שהיא לא כאן, ושאנחנו מרגישים אותה וכן הלאה.. אני לא בורחת מלהיות עצובה. מה שכן - אני לא רוצה לעבור התקף עצוב שכזה מול כל המשפחה. :\
יום ההולדת ממש ביום רביעי הזה. אז העניין עם המשפחה סודר, סוג של.. עם החברים, חברה טובה שלי התנדבה לארגן את המפגש {כי פעם נוספת, פשוט אין לי כוחות להתעסק עם זה}.

בעיקר בעיקר, אני מצפה להיות עם הבן זוג. הוא רוצה לאוורר אותי ואנחנו מתכננים שבוע בלונדון. אז זה יהיה בדיוק עוד שבוע.

בדיוק התחלתי להבין את מה שחברה מבוגרת יותר שלי אמרה לי על שכול הורים. שמרגישים את זה בשמחות בעיקר. פתאום יש דברים קטנים טובים שקורים וממש בא לי לחלוק את זה איתה. ולא בצורתה הלא גישמית שהיא עכשיו. אלא כמו פעם. יהיה לי מוזר לא להודיע לה כל יום מלונדון שאני בסדר. יהיה לי קשה לא לקבל טלפון ממנה ביום ההולדת ולא להיפגש איתה ביום הזה. שקט שכזה.

תודה רבה על השאלה ועל ההתעניינות.
 

saribon

New member
יקירה

נשמע שאת מקשיבה לעצמך ועושה מה שנכון עבורך. אכן טוב שאת לא מוותרת על המפגשים המשפחתיים ועם החברים - אנשים שאוהבים בדרך כלל מחזקים במצבים כאלה וכשיש אהבה באוויר זה נותן כח ועושה טוב בנשמה. גם אם לא תמיד מרגישים את זה באופן מיידי.

מקווה שלמרות הכל תצליחי להנות מאירועי יום ההולדת. וכן -החסר של האהובים שאינם - בעיקר הורים - מאוד בולט ברגעים כאלה של שמחה וגם בזמנים בהם בא לך להגיד משהו קטן..או גדול.

פתאום חשבתי על להציע לך לשיר. אני יודעת ששירה עושה לי טוב ומשפרת מאוד את מצב הרוח שלי. משהו באנרגיה שזורמת דרך הגוף, בתהודה, בתנודות של הקול שפותחות חסימות.. אני שרה גם בקבוצת נשים ששרות אבל בעיקר שרה עם עצמי ולעצמי. השירה- בבית,במכונית, מרגיעה אותי ומנחמת. לא יודעת אם זה מדבר אליך בכלל אבל המחשבה עברה במוחי תוך כדי הכתיבה אז אני שולחת לך את המחשבה הזו.

חיזקי ואימצי.. יבוא היום שזה יכאב פחות. מבטיחה.
 
למעלה