משהו שמצאתי לפני שנים בעיתון../images/Emo20.gif
ושמרתי והעתקתי מכתב לגבר הנכון נמאס לי כבר להתנצל על היותי בחורה שמנה. מתחשק לי לפעמים לצעוק:אני שמנה וכיף לי,לו רק נתתם לי לחיות בשקט.הלחץ שלכם הורס ומדכא את החיים שיכולים להיות חיים של אושר, שמחה וצחוק,לו רק הייתם מניחים לי לנפשי, ולא דורשים ממני את דין וחשבון על כל ביס שאני מכניסה לפה. אני בת 38,גרושה, ומאז ומתמיד הייתי שמנה, חוץ מתקופות קצרות של דיאטה, שבהן הכרחתי את עצמי להיות קצת יותר רזה.לא אומר שבאותן תקופות רזות -יחסית לא הייתי מאושרת, אבל המחיר היה כבר והמלחמה הבלתי פוסקת פשוט בלתי אפשרית לאורך זמן. הסטיגמה החברתית שבחורה שמנה היא דוחה , לא נשית ומכוערת- לא מחוייבת המציאות.אז למה כמעט בכל סרט, שבו רוצים להראות משהו דוחה , יצלמו אישה שמנה זוללת, או אשה שמנה בצורה גרוטסקית אחרת?. מאז ומתמיד הייתי מטופחת, לבושה על פי האופנה העכשווית, להוציא בגיוד לא מתאים כמו מיני או בגדים צמודים,אבל בפרוש ישנן עוד הרבה אפשריות. לא כולן חייבות ללכת במיני. ובכן אני אשה נאה, מטופחת ו.... שמנה . כמה כייף לומר את הדברים כמות שהם: לא מלאה, לא שמנמונת, אלא שמנה!. הנקודה הרגישה והעצובה אצלי הם המחזרים. לפני כל פגישה עיוורת, אחרי שיחות טלפון נעימות ואינטלגנטיות, כאשר הצד השני כבר להוט להכיר אותי, אני חייבת להתנצל ולחזור להתנצל ולהזהיר שיתכונן למפגש עם שמנה. הצד השני יאמר כמעט תמיד, שעל פי השיחה הנהדרת כבר לא משנה כמה שמנה אהיה, כי האיכות עולה על כל משקל. אבל, אחרי הפגישה הראשונה תבוא בדרך כלל האכזבה הגדולה. תמיד יאמרו כמה את נחמדה{וזה נכון}, כמה את נאה{גם נכון},כמה את מעניית {מאוד נכון}-אבל את שמנה. אז מה, לעזאזל , אם אני שמנה. הרי הזהרתי מראש , וחץ מזה כל כך הרבה יתרונות אחרים קיימים באישיותי,אז כיצד אפשר לפסול קשר רציני לחיים משותפים רק בגלל היותי בחורה שמנה. הפגיעה היתה אולי גדולה יותר אילו הייתי נדחית בגלל אופיי, משום שזה משהו עמוק ופנימי, והחזות עיא עניין של טעם שניתן לשנותה במידה ורוצים. אבל פגיעה היא פגיעה. אני אוהבת כל כך הרבה דברים. אני צוחקת שרה ורוקדת, מבלה בטיולים, עובדת ומפרנסת בית ומשפחה, קוראת, אוהבת מוסיקה ותיאטרון , בחורה עצמאית לחלוטין, מצליחה ברוב הדברים שאני רוצה ועושה. אבל , אני כישלון מוחלט ביצירת קשר זוגי לחיים משותפים. הלחץ מסביבי של המשפחה הקרובה, החברים לעבודה, ידידים וידידות, השיחות האינסופיות על דיאטות ותזונה נכונה-כאילו נגמרו כל הנושאים המעניינים בעולם- מוצאים אותי מדעתי.אני מכירה כל כך הרבה נושאים מעניינים יותר לשיחה. תנו לי לחיות את חיי, תנו לי להחליט אינני מוכנה להתפשר בגלל שאני לא דקת גיזרה, לא בבן זוג ולא בקבלת תכתיב חברתי לגבי הןפעתי החיצוניתץ אני רק רוצה להיות אני. ממני שמנה שלא מכונה לוותר
ושמרתי והעתקתי מכתב לגבר הנכון נמאס לי כבר להתנצל על היותי בחורה שמנה. מתחשק לי לפעמים לצעוק:אני שמנה וכיף לי,לו רק נתתם לי לחיות בשקט.הלחץ שלכם הורס ומדכא את החיים שיכולים להיות חיים של אושר, שמחה וצחוק,לו רק הייתם מניחים לי לנפשי, ולא דורשים ממני את דין וחשבון על כל ביס שאני מכניסה לפה. אני בת 38,גרושה, ומאז ומתמיד הייתי שמנה, חוץ מתקופות קצרות של דיאטה, שבהן הכרחתי את עצמי להיות קצת יותר רזה.לא אומר שבאותן תקופות רזות -יחסית לא הייתי מאושרת, אבל המחיר היה כבר והמלחמה הבלתי פוסקת פשוט בלתי אפשרית לאורך זמן. הסטיגמה החברתית שבחורה שמנה היא דוחה , לא נשית ומכוערת- לא מחוייבת המציאות.אז למה כמעט בכל סרט, שבו רוצים להראות משהו דוחה , יצלמו אישה שמנה זוללת, או אשה שמנה בצורה גרוטסקית אחרת?. מאז ומתמיד הייתי מטופחת, לבושה על פי האופנה העכשווית, להוציא בגיוד לא מתאים כמו מיני או בגדים צמודים,אבל בפרוש ישנן עוד הרבה אפשריות. לא כולן חייבות ללכת במיני. ובכן אני אשה נאה, מטופחת ו.... שמנה . כמה כייף לומר את הדברים כמות שהם: לא מלאה, לא שמנמונת, אלא שמנה!. הנקודה הרגישה והעצובה אצלי הם המחזרים. לפני כל פגישה עיוורת, אחרי שיחות טלפון נעימות ואינטלגנטיות, כאשר הצד השני כבר להוט להכיר אותי, אני חייבת להתנצל ולחזור להתנצל ולהזהיר שיתכונן למפגש עם שמנה. הצד השני יאמר כמעט תמיד, שעל פי השיחה הנהדרת כבר לא משנה כמה שמנה אהיה, כי האיכות עולה על כל משקל. אבל, אחרי הפגישה הראשונה תבוא בדרך כלל האכזבה הגדולה. תמיד יאמרו כמה את נחמדה{וזה נכון}, כמה את נאה{גם נכון},כמה את מעניית {מאוד נכון}-אבל את שמנה. אז מה, לעזאזל , אם אני שמנה. הרי הזהרתי מראש , וחץ מזה כל כך הרבה יתרונות אחרים קיימים באישיותי,אז כיצד אפשר לפסול קשר רציני לחיים משותפים רק בגלל היותי בחורה שמנה. הפגיעה היתה אולי גדולה יותר אילו הייתי נדחית בגלל אופיי, משום שזה משהו עמוק ופנימי, והחזות עיא עניין של טעם שניתן לשנותה במידה ורוצים. אבל פגיעה היא פגיעה. אני אוהבת כל כך הרבה דברים. אני צוחקת שרה ורוקדת, מבלה בטיולים, עובדת ומפרנסת בית ומשפחה, קוראת, אוהבת מוסיקה ותיאטרון , בחורה עצמאית לחלוטין, מצליחה ברוב הדברים שאני רוצה ועושה. אבל , אני כישלון מוחלט ביצירת קשר זוגי לחיים משותפים. הלחץ מסביבי של המשפחה הקרובה, החברים לעבודה, ידידים וידידות, השיחות האינסופיות על דיאטות ותזונה נכונה-כאילו נגמרו כל הנושאים המעניינים בעולם- מוצאים אותי מדעתי.אני מכירה כל כך הרבה נושאים מעניינים יותר לשיחה. תנו לי לחיות את חיי, תנו לי להחליט אינני מוכנה להתפשר בגלל שאני לא דקת גיזרה, לא בבן זוג ולא בקבלת תכתיב חברתי לגבי הןפעתי החיצוניתץ אני רק רוצה להיות אני. ממני שמנה שלא מכונה לוותר
