"משפחת שליט" זה אנחנו
בחרתי לכתוב כי אינני יכולה יותר. ואני בטוחה שזוהי הרגשתם של הרבה הרבה אזרחים. וכשהתקשורת מפרידה בין האינטרסים של "משפחת שליט" כהגדרתה לבין האינטרסים של כלל המדינה - יש כאן החמצה מוחלטת. כולנו משפחת שליט. ומה שעובר עליהם (ואינני יכולה לדמיין מצב שבו הייתי שורדת במקומם...) יכול היה לעבור על כולנו. אין יום שאינני חושבת על גלעד ועל משפחתו. אין יום שאינני שואלת מה הייתי עושה במקומם כדי להחזיר את בני הביתה. ואין לי תשובה. אין לי תשובה ראלית בכל מקרה. פעולות דמיוניות יש לי הרבה ואני מתביישת אפילו להעלותם על הכתב. דמיונות שעולות רק כשהיאוש תופס את מקום התקווה. וזאת מבלי שיהיה לי מגע, קשר או היכרות כלשהי עם גלעד או משפחתו. ואני בטוחה שאינני יחידה. אני בטוחה שאמהות ואבות רבים מרגישים כמוני. אז האם באמת ניתן להפריד בין משפחת שליט לבין העם!!! העם רוצה שיחזירו אותו הביתה! העם לא יכול יותר לחיות עם תחושת הכאב וחוסר האונים הזה! העם חושש לשלוח את בניו לצה"ל! (ואני לפני די הרבה שנים התגייסתי עם כל המוטיבציה, דאגתי לשרת הכי קרבי שרק בת יכולה הייתה לשרת וחונכתי על ברכי הציונות והיום שנים ספורות לפני שבני צריך להתגייס אני חושבת על הדרך להפנות אותו לאפיקים אינטלקטואלים ולא קרביים...) ואת זה המנהיגים שלנו צריכים לדעת. אנחנו האמהות מאבדות מוטיבציה. ובעקבותינו גם ילדינו עשויים לאבד את אותה מוטיבציה החשובה כל כך למדינה... והמחיר - המחיר כבד. אולי כבד מנשוא. יחד עם זאת לא ניתן להקריב ילד בודד, חסר אונים ששלחנו בעצמנו למקום שממנו נלקח. להסתתר מאחוריו ולפחד שאם נשחרר את המרצחים לא נוכל להתמודד איתם מאוחר יותר. ההתמודדות עם המרצחים צריכה להיות התמודדות של צבא חזק ומדינה חזקה ולא התמודדות משפילה וחסרת אונים של ילד בודד. הלוואי וקריאתי זו תשמע. הלוואי ותגיע לאותם אנשים המגדירים עצמם כמנהיגים שלנו. הלוואי ונראה את גלעד, חי, שלם ובריא שוב בזרועות אימו. הלוואי... אמא לארבעה ילדים.
בחרתי לכתוב כי אינני יכולה יותר. ואני בטוחה שזוהי הרגשתם של הרבה הרבה אזרחים. וכשהתקשורת מפרידה בין האינטרסים של "משפחת שליט" כהגדרתה לבין האינטרסים של כלל המדינה - יש כאן החמצה מוחלטת. כולנו משפחת שליט. ומה שעובר עליהם (ואינני יכולה לדמיין מצב שבו הייתי שורדת במקומם...) יכול היה לעבור על כולנו. אין יום שאינני חושבת על גלעד ועל משפחתו. אין יום שאינני שואלת מה הייתי עושה במקומם כדי להחזיר את בני הביתה. ואין לי תשובה. אין לי תשובה ראלית בכל מקרה. פעולות דמיוניות יש לי הרבה ואני מתביישת אפילו להעלותם על הכתב. דמיונות שעולות רק כשהיאוש תופס את מקום התקווה. וזאת מבלי שיהיה לי מגע, קשר או היכרות כלשהי עם גלעד או משפחתו. ואני בטוחה שאינני יחידה. אני בטוחה שאמהות ואבות רבים מרגישים כמוני. אז האם באמת ניתן להפריד בין משפחת שליט לבין העם!!! העם רוצה שיחזירו אותו הביתה! העם לא יכול יותר לחיות עם תחושת הכאב וחוסר האונים הזה! העם חושש לשלוח את בניו לצה"ל! (ואני לפני די הרבה שנים התגייסתי עם כל המוטיבציה, דאגתי לשרת הכי קרבי שרק בת יכולה הייתה לשרת וחונכתי על ברכי הציונות והיום שנים ספורות לפני שבני צריך להתגייס אני חושבת על הדרך להפנות אותו לאפיקים אינטלקטואלים ולא קרביים...) ואת זה המנהיגים שלנו צריכים לדעת. אנחנו האמהות מאבדות מוטיבציה. ובעקבותינו גם ילדינו עשויים לאבד את אותה מוטיבציה החשובה כל כך למדינה... והמחיר - המחיר כבד. אולי כבד מנשוא. יחד עם זאת לא ניתן להקריב ילד בודד, חסר אונים ששלחנו בעצמנו למקום שממנו נלקח. להסתתר מאחוריו ולפחד שאם נשחרר את המרצחים לא נוכל להתמודד איתם מאוחר יותר. ההתמודדות עם המרצחים צריכה להיות התמודדות של צבא חזק ומדינה חזקה ולא התמודדות משפילה וחסרת אונים של ילד בודד. הלוואי וקריאתי זו תשמע. הלוואי ותגיע לאותם אנשים המגדירים עצמם כמנהיגים שלנו. הלוואי ונראה את גלעד, חי, שלם ובריא שוב בזרועות אימו. הלוואי... אמא לארבעה ילדים.