מ

[לוליטי1]

אאא

 

[פתרונות לכל]

אאא

ברור!

 

[סהר-תמיכה]

לוליטי1 יקרה,
משערת שמה שכתבת מביע זעקה של כאב..
אולי צורך להוציא מתוכך את מה שמעבע בפנים..
מזמינה אותך לתת כאן מילים למה שמכביד בפנים..
שלך,
מתנדבת סה"ר

 

[לוליטי1]

ניסיתי לדבר איתכם בצאט. כתבתם לי שלום. ואז כתבתי, וכתבתי וכתבתי... ואז חיכיתי מלא. ואף אחד לא הגיב. רק כשיצאתי תוך כדי סגירה ראיתי "הנציג מקליד".
גם אתמול ל אהצלחתי לדבר איתכם בצאט. גם חיכיתי מלא זמן, אתם עונים אבל אז נעלמים. זה מבאס. ממש זקוקה לדבר

 

[סהר-תמיכה]

תודה שהפנית את תשומת ליבנו.
אני בודקת אם ייתכן וחלה תקלה מסויימת בצ'אט שלנו.
את משתפת שאת זקוקה לדבר - בואי אלינו היום, הצ'אט נפתח ב16:00
במידה ואת חווה שוב תקלה כזו - אנא פני אלינו למייל [email protected]

מחכים לך
מתנדבת סה"ר

 

[פילוסוף רוחני33]

הצטערתי לראות שרע לך, אשמח לדעת מה רע לך ולנסות לעזור לך לפתור.

 

[לוליטי1]

הצטערתי לראות שרע לך, אשמח לדעת מה רע לך ולנסות לעזור לך לפתור.

זה לא כמה רע כמו שאני לא יכולה לראות יותר טוב. אני לא רואה את הסוף של זה, לפחות לא רואה לזה סוף טוב. העולם מסביב בסערה ומלחמה בין הטוב לרע, אבל הרע מוביל. והכניע. אותי לפחות. יש משהו אבסולוטי ברע, אי אפשר לשנות. ואת הטוב אפשר להפוך לרע, פשוט פוגעים בו. מתנהלת מלחמה על המלחמה, האם יש סיבה למאת אליה שוב בכלל? ומה, זה יהיה ככה לנצח, כל כמה שנים/חודשים. אי אפשר לחיות חולה. אי אפשר לחיות מת. או לקוות למות כי כבר אי אפשר.
הסביבה מבלבלת. אני רואה המון סרטים וקוראת על התאבדויות ומה קורה, ומי שנשאר. אני יודעת טוב מאוד מה קורה, איבדתי 3 חברות לזה. ואת עצמי. למרות שאני פה ״חיה״. זה פיקטיבי. בגיל 14 כבר הבנתי שאני לא מתאימה לחיים. עברו 20 שנה וכלום לא השתנה. קרו דברים באמצע, הרבה יותר גרועים ממה שהיה קודם. ואני נשארתי, הבטחתי לנסות. זה היה מלחמה תמידית. לא זוכרת כמעט תקופות של שקט, של שלווה או נחת. תמיד דברים קורים, והמציאות מתעתעת, אני לא לבד, אבל אף אחד לא מכיר אותי יותר. אני לא יכולה לצאת לעולם, אני פגיעה מדי, אני לא יכולה להיחשף, אני פגועה מדי, חלשה מדי, עצובה מדי, ומיואשת.
פעם חשבתי שאני מיוחדת עם מטרה, שבאתי לפה לעשות
משהו, זה מה שתמיד אמרתי לעצמי, תמיד הייתי שונה-והאמנתי שבגלל זה.
התנאים השתנו. האיזון החיצוני הופר וכוחות האופל והשחור משתלטים על הסביבה. הם לא מצליחים להשתלט עליי, אז אני סובלת יותר. כי זה כן, אבל לא מספיק כדי שאשתלט. נחלשתי.
ביקשתי עזרה לפני למעלה מחודשיים. הרגיש לי שעשו את ההיפך המוחלט.
גם פתאום כולם מתחמקים, יש שאלות שאנשי טיפול תמיד שואלים, ועכשיו אני רוצה שישאלו, אבל משום מה הם שוכחים.
וגם עזבו
או שיקרו
או פספסו
ניסיתי להתאבד לפני שבוע. ממש רציתי למות. הרבה זמן לא היו לי את
הדחפים האלו ככה. קמתי ממנוחה, וישר ידעתי מה אני עושה.
שתיתי כוס מים, המכתב כבר היה כתוב מכמה ימים לפני כן. סידרתי את הבית. אפילו עשיתי שליחת הודעה אוטומטית אחרי שעה-שיבואו לקחת אותי, מסכן הכלב.

אני לא אפרט מה עשיתי. אבל הרגשתי שאני מאבדת הכרה, הרגשתי שאני נופלת לענן, לא היה חושך. פתאום הכלב שלי צורח, ו״חופר״ לי על הפנים, נראה לי הוא בעט בי, ליקק, בכה, נבח...
פקחתי עיניים ולא הבנתי. הייתי בטוחה שאני כבר מתה.
הכלב היה בהיסטריה שלא ראיתי אותו מעולם ככה. לא ברור איך הוא הבין הכל, וידע מה לעשות כנראה כדי להחזיר אותי.
השלמתי עם זה שהמשפחה שלי תתגעגע, וגם כל המכרים. מתישהו הם יבינו שאלו החיים שלי, ואני צריכה לחיות אותם, אם הם בלתי נסבלים, למה אני תריכה להמשיך כדי שהם ירגישו בסדר? זה עקום. הבנתי את זה.
אבל הכלב פתאום...
יש לו רק אותי.
אבל הוא לא בנאדם, והוא לא יכול לתת לי מה שחסר לי בחיים. והאהבה בינינו לא מספיקה כדי לרפא את הכאבים.
אני עדיין בהלם, לא יודעת מה לעשות עם מה שקרה ולאן לקחת את זה.
דיברתי עם פסיכיאטר פרטי בינתיים, כי המרפאות, לא איכפת להם שאני אמות או משהו, בדקתי.
הוא לא שאל אותי על אובדנות. איפשהו רציתי לספר מה קרה. הוא שאל דברים אחרים. אני לפעמים חושבת שהם מפחדים להיכנס לזה.
הוא המליץ לי על טיפול יום שוב. היום הלכתי לקבוע צור. אבל אני לא יודעת מה החלטתי. או יותר נכון יודעת מה החלטתי אבל לזר הפחד לעשות את זה.

 

[שירה כמים 1959]

זה לא כמה רע כמו שאני לא יכולה לראות יותר טוב. אני לא רואה את הסוף של זה, לפחות לא רואה לזה סוף טוב. העולם מסביב בסערה ומלחמה בין הטוב לרע, אבל הרע מוביל. והכניע. אותי לפחות. יש משהו אבסולוטי ברע, אי אפשר לשנות. ואת הטוב אפשר להפוך לרע, פשוט פוגעים בו. מתנהלת מלחמה על המלחמה, האם יש סיבה למאת אליה שוב בכלל? ומה, זה יהיה ככה לנצח, כל כמה שנים/חודשים. אי אפשר לחיות חולה. אי אפשר לחיות מת. או לקוות למות כי כבר אי אפשר.
הסביבה מבלבלת. אני רואה המון סרטים וקוראת על התאבדויות ומה קורה, ומי שנשאר. אני יודעת טוב מאוד מה קורה, איבדתי 3 חברות לזה. ואת עצמי. למרות שאני פה ״חיה״. זה פיקטיבי. בגיל 14 כבר הבנתי שאני לא מתאימה לחיים. עברו 20 שנה וכלום לא השתנה. קרו דברים באמצע, הרבה יותר גרועים ממה שהיה קודם. ואני נשארתי, הבטחתי לנסות. זה היה מלחמה תמידית. לא זוכרת כמעט תקופות של שקט, של שלווה או נחת. תמיד דברים קורים, והמציאות מתעתעת, אני לא לבד, אבל אף אחד לא מכיר אותי יותר. אני לא יכולה לצאת לעולם, אני פגיעה מדי, אני לא יכולה להיחשף, אני פגועה מדי, חלשה מדי, עצובה מדי, ומיואשת.
פעם חשבתי שאני מיוחדת עם מטרה, שבאתי לפה לעשות
משהו, זה מה שתמיד אמרתי לעצמי, תמיד הייתי שונה-והאמנתי שבגלל זה.
התנאים השתנו. האיזון החיצוני הופר וכוחות האופל והשחור משתלטים על הסביבה. הם לא מצליחים להשתלט עליי, אז אני סובלת יותר. כי זה כן, אבל לא מספיק כדי שאשתלט. נחלשתי.
ביקשתי עזרה לפני למעלה מחודשיים. הרגיש לי שעשו את ההיפך המוחלט.
גם פתאום כולם מתחמקים, יש שאלות שאנשי טיפול תמיד שואלים, ועכשיו אני רוצה שישאלו, אבל משום מה הם שוכחים.
וגם עזבו
או שיקרו
או פספסו
ניסיתי להתאבד לפני שבוע. ממש רציתי למות. הרבה זמן לא היו לי את
הדחפים האלו ככה. קמתי ממנוחה, וישר ידעתי מה אני עושה.
שתיתי כוס מים, המכתב כבר היה כתוב מכמה ימים לפני כן. סידרתי את הבית. אפילו עשיתי שליחת הודעה אוטומטית אחרי שעה-שיבואו לקחת אותי, מסכן הכלב.

אני לא אפרט מה עשיתי. אבל הרגשתי שאני מאבדת הכרה, הרגשתי שאני נופלת לענן, לא היה חושך. פתאום הכלב שלי צורח, ו״חופר״ לי על הפנים, נראה לי הוא בעט בי, ליקק, בכה, נבח...
פקחתי עיניים ולא הבנתי. הייתי בטוחה שאני כבר מתה.
הכלב היה בהיסטריה שלא ראיתי אותו מעולם ככה. לא ברור איך הוא הבין הכל, וידע מה לעשות כנראה כדי להחזיר אותי.
השלמתי עם זה שהמשפחה שלי תתגעגע, וגם כל המכרים. מתישהו הם יבינו שאלו החיים שלי, ואני צריכה לחיות אותם, אם הם בלתי נסבלים, למה אני תריכה להמשיך כדי שהם ירגישו בסדר? זה עקום. הבנתי את זה.
אבל הכלב פתאום...
יש לו רק אותי.
אבל הוא לא בנאדם, והוא לא יכול לתת לי מה שחסר לי בחיים. והאהבה בינינו לא מספיקה כדי לרפא את הכאבים.
אני עדיין בהלם, לא יודעת מה לעשות עם מה שקרה ולאן לקחת את זה.
דיברתי עם פסיכיאטר פרטי בינתיים, כי המרפאות, לא איכפת להם שאני אמות או משהו, בדקתי.
הוא לא שאל אותי על אובדנות. איפשהו רציתי לספר מה קרה. הוא שאל דברים אחרים. אני לפעמים חושבת שהם מפחדים להיכנס לזה.
הוא המליץ לי על טיפול יום שוב. היום הלכתי לקבוע צור. אבל אני לא יודעת מה החלטתי. או יותר נכון יודעת מה החלטתי אבל לזר הפחד לעשות את זה.

לוליטי, עכשיו הכול בבלגן ונראה שחור
(חוץ מהכלב הנפלא שלך)
אבל אל תתייאשי.
כתוב "רפואת השם כהרף עין",
וזה אכן יכול להגיע לך בפתאומיות, ההקלה, המשמעות, השמחה.
אנא ובבקשה - אל תפגעי בעצמך.
עכשיו תקופה נורא קשה.
היא תוקל
אני בתקופות הכי קשות מנסה בכוח לעשות דברים שיסיחו את דעתי ויחזירו אותי אחרת.
אספר לך על כמה דברים שאני עושה, במשך השנים, ושעוזרים לי.
אולי משהו מזה ייראה לך, ואז אם תרצי לדעת יותר אשמח לפרט:
קבוצות 12 הצעדים - קודא בתקופה הזאת
מדיטציה ובודהיזם
צ'י קונג וטאי צ'י
בית כנסת רפורמי - תפילות שבת ולימודים
עבודה מעניינת שיש לי עם אנשים
לימודים של רבי נחמן
כתיבה אישית
ער"ן (1201)

אני כאן אם תרצי לשמוע יותר על מה מהם.
ויופי שכתבת פה.
לא להרים ידיים.
תמשיכי להילחם על החיים שלך.
הם חד-פעמיים. תילחמי עליהם.



להיאחז בכל מה שאפשר

 

[לוליטי1]

לוליטי, עכשיו הכול בבלגן ונראה שחור
(חוץ מהכלב הנפלא שלך)
אבל אל תתייאשי.
כתוב "רפואת השם כהרף עין",
וזה אכן יכול להגיע לך בפתאומיות, ההקלה, המשמעות, השמחה.
אנא ובבקשה - אל תפגעי בעצמך.
עכשיו תקופה נורא קשה.
היא תוקל
אני בתקופות הכי קשות מנסה בכוח לעשות דברים שיסיחו את דעתי ויחזירו אותי אחרת.
אספר לך על כמה דברים שאני עושה, במשך השנים, ושעוזרים לי.
אולי משהו מזה ייראה לך, ואז אם תרצי לדעת יותר אשמח לפרט:
קבוצות 12 הצעדים - קודא בתקופה הזאת
מדיטציה ובודהיזם
צ'י קונג וטאי צ'י
בית כנסת רפורמי - תפילות שבת ולימודים
עבודה מעניינת שיש לי עם אנשים
לימודים של רבי נחמן
כתיבה אישית
ער"ן (1201)

אני כאן אם תרצי לשמוע יותר על מה מהם.
ויופי שכתבת פה.
לא להרים ידיים.
תמשיכי להילחם על החיים שלך.
הם חד-פעמיים. תילחמי עליהם.



להיאחז בכל מה שאפשר

היי... אם זה היה רק עכשיו, היית
צודקת.עוד בגיל 14 הרגשתי לא מתאימה וניסיתי למות. איכשהו באמצע ניסיתי לשכנע את עצמי לחיות עוד...
אי אפשר להילחם כל הזמן. הז מתיש. זה גמר לי את כל הכוחות.
שמחתי לקרוא מה שכתבת, אני מכירה אותך מפה מפעם (הייתי עליסה שבורה), ואני שמחה לשמוע שאת מטפלת בל ויותר טוב

 

[שירה כמים 1959]

אה, עליסה שבורה לשעבר היי. יקירתי, אני מגיל אחת עשרה עשיתי נסיונות התאבדות עם קפיצות מגבהים ועם כדורים עד הצבא וגם בצבא ששילבתי את הכדורים שצברתי במשך יותר משנה יחד עם יציאה לשדה מוקשים.
והנה אני בת שישים ואחת ופותחת דף חדש.
חיי היו מחורבנים מאז ומתמיד. גדלתי במשפחה מתעללת. היה נורא ואיום. לא אתחיל לספר לך.
אחר כך 22 שנה בטיפול ששיעבד אותי והיה רע מאוד ודירדר אותי.
ובכל זאת אני קמה על הרגליים מחדש בשנים האחרונות ועושה מעשים משמעותיים ונאבקת ומגיעה להישגים ולרגעים שח נחת ושלווה.
אם אני עושה את הלא יאומן עם העבר שלי בגילי המתקדם, אולי גם את יכולה?
אני שולחת לך כוחות ותקווה.
לא להתייאש.
יש את הסיפורון הזה שמספרים תמיד על למה לא להתייאש, כי בסוף המנהרה יש אור, רק שאנחנו לא יכולים לראות אותו כי הוא מעבר לעיקול, ואם נמשיך עוד קצת נעבור את העיקול ונבחין בו.
אז יש סיפורון ציני על הסיפור הזה שמספר שהאור הגדול והנפלא בקצה המנהרה זה בסך הכול בנאדם שעומד ומעשן סיגריה.
ואז יום אחד חשבתי לעצמי:
אולי גם בבנאדם שעומד ומעשן סיגריה בקצה המנהרה שלי יכולה להיות תקווה?
וזה מה שאני מנסה עכשיו בחיים

 

[פילוסוף רוחני33]

בעולם ובחיים תמיד יש טוב ורע, אבל העולם יפה וחשוב והעולם חשובים ומקודשים. צריך לאהוב את עצמנו ולהשתדל לפעול כדי לשפר את איכות חיינו. חשוב שתרגישי טוב,, שתיהני מהחיים, שתעשי דברים שמשמחים אותך ושאת אוהבת. חברה חשוב למצוא, ואם תשתתפי במסגרות שמעניינות אותך תוכלי למצאו אנשים נחמדים עם עניין משותף. מטפלים תפקידם לעזור. חפשי פסיכולוג טוב ומומחה שיוכל לעזור לך היטב. סמכי על המטפל אבל גם נסי לעזור לעצמך. נורא להתאבד, אם כל כך קשה לך שרצית להתאבד כדאי שתחשבי על אפשרות לספר לו.

 

[לוליטי1]

בעולם ובחיים תמיד יש טוב ורע, אבל העולם יפה וחשוב והעולם חשובים ומקודשים. צריך לאהוב את עצמנו ולהשתדל לפעול כדי לשפר את איכות חיינו. חשוב שתרגישי טוב,, שתיהני מהחיים, שתעשי דברים שמשמחים אותך ושאת אוהבת. חברה חשוב למצוא, ואם תשתתפי במסגרות שמעניינות אותך תוכלי למצאו אנשים נחמדים עם עניין משותף. מטפלים תפקידם לעזור. חפשי פסיכולוג טוב ומומחה שיוכל לעזור לך היטב. סמכי על המטפל אבל גם נסי לעזור לעצמך. נורא להתאבד, אם כל כך קשה לך שרצית להתאבד כדאי שתחשבי על אפשרות לספר לו.

אולי מה שכתבת היה מתאים ללפני שנתיים. היום זה מאוחר מדי. היום אני יודעת שהחיים לא באמת יפים, אין שום דבר שמעניין אותי או שבא לי לעשות. ואני לא חושבת
שזה נורא להתאבד. קשה לאנשים לקבל את זה, אבל זה חלק בלתי מפרד מכאן

 

[פילוסוף רוחני33]

חבל שאת מרגישה כך, אבל זכרי שמהמוות אין אף פעם שום חזרה, ולעולם לא תוכלי לחזור ליהנות משום דבר. אשמח אם תספרי על מה שרע לך ואולי נצליח לעזור לך. החיים כן חשובים. גם אם אין הרבה משמעות וקורים הרבה דברים רעים בעולם, חשוב שנאהב את עצמנו ונשתדל לגרום תמיד הנאה ושמחה לעצמנו. אין שום דבר מעבר לחיים, החיים כל שיש לך.

 

[סהר-תמיכה]

לוליטי1 היקרה,

קראתי את דברייך על מלחמותייך רבות השנים עם הרוע שבחוץ.. ועל מה שנראה כמו נפילה של עוד אחת מהחומות האחרונות החוצצות בינו לבינך, בתקופה המתסכלת הזו שעוברת עלייך.

כשאין עוד חומות שיגנו עלייך והמתקפות מבחוץ רק ממשיכות וממשיכות.. כשרק את לבדך עומדת מול אש כה רבה המומטרת עלייך..

שנדמה שלא נשאר עוד טוב כלל בעולם הזה, לא בפנים ולא בחוץ.. עד כדי שנראה שיש רק פיתרון אחד לכאבייך.

בין דברייך ישנו גם ייאוש רב, שעד שאספת כוחות כדי לפנות לעזרה, לא היה קול ולא היה מענה... בין אם מהמטפלים שלא הקשיבו לך או אם זה היינו אנחנו כאן בסה"ר שלא היינו שם בשבילך.

כלבך כן היה, כי כאלו הם חיות המחמד שלנו.. טהורים ולא שיפוטיים כלפינו. מקבלים אותנו כמו שאנחנו, כמו שהיינו רוצים לקבל את עצמנו.

אולי אין בו מספיק אהבה כדי לרפא את כל כאבייך.. אך אולי יש בך משהו שמרפא את כאביו וסיבלו שלו?

שלך ובדאגה רבה,
מתנדב סה"ר

 

[פילוסוף רוחני33]

חבל שאת מרגישה כך, אבל זכרי שמהמוות אין אף פעם שום חזרה, ולעולם לא תוכלי לחזור ליהנות משום דבר. אשמח אם תספרי על מה שרע לך ואולי נצליח לעזור לך.

לוליטי1 היקרה,

קראתי את דברייך על מלחמותייך רבות השנים עם הרוע שבחוץ.. ועל מה שנראה כמו נפילה של עוד אחת מהחומות האחרונות החוצצות בינו לבינך, בתקופה המתסכלת הזו שעוברת עלייך.

כשאין עוד חומות שיגנו עלייך והמתקפות מבחוץ רק ממשיכות וממשיכות.. כשרק את לבדך עומדת מול אש כה רבה המומטרת עלייך..

שנדמה שלא נשאר עוד טוב כלל בעולם הזה, לא בפנים ולא בחוץ.. עד כדי שנראה שיש רק פיתרון אחד לכאבייך.

בין דברייך ישנו גם ייאוש רב, שעד שאספת כוחות כדי לפנות לעזרה, לא היה קול ולא היה מענה... בין אם מהמטפלים שלא הקשיבו לך או אם זה היינו אנחנו כאן בסה"ר שלא היינו שם בשבילך.

כלבך כן היה, כי כאלו הם חיות המחמד שלנו.. טהורים ולא שיפוטיים כלפינו. מקבלים אותנו כמו שאנחנו, כמו שהיינו רוצים לקבל את עצמנו.

אולי אין בו מספיק אהבה כדי לרפא את כל כאבייך.. אך אולי יש בך משהו שמרפא את כאביו וסיבלו שלו?

שלך ובדאגה רבה,
מתנדב סה"ר

תפקיד המטפל לעזור. חפשי אדם מומחה שידע לעזור לך היטב והשתדלי לנצל את יכולותיו, אבל סמכי יותר על עצמך ועל חברים טובים שיבינו אותך מאשר על מטפל. אני חושב שרוב האנשים בעולם טובים אבל חומרניים וטיפשים, וכיוון שהם חומרניים וטיפשים הם בטעות עושים דברים לא טובים. הם לא רעים. פתחי אמון בעצמך ובאדם ותני אהבה לעצמך ולאחרים, דאגה כנה ואהבה כנה ואני מקווה שאז יהיו לך יותר חברים טובים. .