נדודים...

[גחלילית זוהרת]

נדודים...

איזו רוח... למרות החום היתה רוח, והיא חזקה ונשבה בנקבים. החלטתי לצאת למסע קטן, לא ידעתי מה יהיה בסופו, רק ידעתי שאולי הגיע הזמן - יצאתי. והרוח למרות החום נשבה בחוזקה, פורעת את הסדרים. המסע לא היה פשוט, אבל היתה בו עדינות וכהות בלתי רגילים. והרוח צבעה את הגוונים באדום וירוק וטורקיז ואפילו בסגול עדין ויצאתי... ופגשתי בגוונים שונים ואספתי את חלקם לשק עדין.. אולי אזדקק להם - בוודאי שאזדקק... והשמיים הפכו כחולים ואדומים וזהובים, ושמש וירח וכוכבים והרוח למרות החום נשבה בחוזקה, פורעת את הסדרים והעדינות והחדות והכהות והבהירות.... יצרו את המסע... איזו רוח ... .... הנדודים.

 

[רקדנית הרוח...]

מעורר געגועים..

יש בי איזה מין קול פנימי שקורא לי לנדוד.. מין חוסר שקט תמידי כזה. בכייף הייתי אורזת תיק... ויוצאת למסע הנדודים שלי. לראות..לגלות..להתפעל להתרשם.. להתלהב.. השיר שלך עורר בי געגועים להרפתקאות.. לחוויה..לשינוי.. מי יודע?- אולי עוד באמת אארוז מזוודה... רקדנית (ברוח של שינוי )

 

[גחלילית זוהרת]

רקדניתתתתת

הקשיבי לקול הפנימי והכיני לך תיק קטן, לא חייב להיות גדול ומרשים... רק משהו שיכיל את האוצרות הכי חשובים לך... הקשיבי לרוח, יש לה/לו תמיד משהו חשוב להגיד לנו, ללחוש לנו... יש תקווה עם שינוי!!

 

[סגול מתעקש]

אהה גחלילית...

היתי קורא לך יקירתי אך לא!!! אספר לך אבל סיפור. עד לפני שנתיים, ישבתי קבע בעולם, בטוח בעולמי ובסביבתי, כן כך ישבתי נהנתי, היה לי כל מכל ואושר. ואז עלה החום, נשבה הרוח, הרגשתי את הגל שבא, שאן קולו אמר לי ``די כבר, מספיק, ישבת ונרדמת הרי זוכר אתה את מילותך שאין לקחת לעולם נוחות מעבר למידע, הרי אתה הוא זה שנשבעת לעולם על העוקץ לשמור ולא לתת לא להתרכח`` הנה אני מוקף ברוגע לוקח תיק, אורז דברים אוזב הכל במלי לומר מילה מבלי לדעת לאן ולמה, מקשיב לרוח והולך. הלכתי שמאולה וימינה הלכתי מעלה ולמעטה , דרומה, צפונה,מזרח ומערב. טעמתי את רוחות הזמן טעמתי את המר והסוכר. לקחתי ונתתי , אהבתי הסתחררתי , התרסקתי והמראתי. ושוב היתי לעוקץ וחד לשון וער וחי. אך רק לך בסוד אגלה. ישנם ימים ובעיקר לילות שאין זה משנה מי זאת ששמה לידי, אני נזכר אז בימים בהם אותה אישה שאותי אהבה שאת ילדי ילדה, שכבה שם לידי ובני שכב אלי וכן זוכר אני את הימים של אור עולה החוץ ושניהם מתעוררים כי אני קם ומחיכים אלי ואוהבים אותי. אני כבר לא שם, והם כבר לא שלי אני הלכתי ושברתי, אותי הרוח סחפה. לא לא מצתער אבל חסר לי. לא אחזור אך כן אזכור. לא לא אבכה אך שם תמיד לנצח תיהיה המועקה של לא לראות את עיני בני עם אור ראשון עם הבריזה הקלילה, יום יום ולא לפי הסדר. אז, כן למדתי משהו לפעם הבא , כשאתישב לי שוב ושוב תבוא הרוח, אקח את ידה נצא אל המרפסת נביט בכוכבים, נתן לרוח לעבור סביבינו ובדרכינו, נברך את נתיבה, נחזור אל הדירה נדליק נרות ונתחבק, ונספר על הימים של רוח חמה, על הצבעים של לבנה, על הריחות וריגושים, על ערפילות של החושים ונדבר על הא ודא, אך אני לא אעזוב את ידה. סגול כן בני חסר לי.

 

[גחלילית זוהרת]

סגול יקר !!!!

פותחת את החלונות הצרפתיים שבסלון, נותנת לרוח להכנס וללטף את פניי קוטפת ים של כוכבים מכניסה אותם בזהירות רבה לתוך סל הנצרים שלי אחד לאחד לאחד, כל אחד מהם מאיר באור אחר: נוגה, עליז, רך ומלטף...מדליקה בשבילך נר רייחני (סגול כמובן), מוציאה את הצעצועים מקופסת הפלאים שלי, בוחרת את המיוחדים ביותר שיש בה, אלה שמזכירים את הילדות, מחבקת את הדובי ההכי אהוב עלי...נוסטלגיה סגול - .... הוא חסר אבל הוא שלך לתמיד!!!!! והרוח תשמיע לך את צעדיו, את קולו ומחשבותיו הוא תמיד שם שלך ובשבילך ואיתך!!!!!! משאירה לך את סל הנצרים על מפתן הדלת קח אם תחפוץ רק טוב.... רוח הנדודים....