שאלה מהכיוון השני

[Lady Camellia]

שאלה מהכיוון השני

אני האמא. החולה. זו שלפני שבועיים נאמר לה שהזמן הולך ואוזל והטיפול לא עובד.
במידה גלויה יותר ופחות נאמר לי שזה הזמן ליצור זכרונות טובים לילדים שלי, להסדיר את הפרידה.
וזה נורא. אבל זה לא שלא הייתי מוכנה לזה רעיונית. אני יודעת שהדרך למטה מהירה ומחכה לי.
אבל הילדים קורעים את ליבי. הם קטנים, בין 13 ל-8, ולמרות שישארו עם האבא הטוב בעולם, לבי נשבר.

אני רוצה ליצור להם מזכרות ממני להמשך. בסרטים האמריקאים מדברים המון על להשאיר להם מכתבים, אבל זה נראה לי הכי פחות רלוונטי.
רציתי לשאול אתכם - מה הייתם רוצים שההורים שלכם ישאירו לכם? יכול להיות כל דבר, משהו מוחשי או לא מוחשי, משהו שפשוט ליצור או להשיג, או משהו מופרך לחלוטין.
כל רעיון יתקבל בברכה ויעזור לי להתמקד בזמן שעוד נשאר לי.

ואנא - לא לציטוט בשום מקום מחוץ לפורום.
תודה!

 

[saribon]

שלום לך

ראשית - תודה על השיתוף. אני יודעת עד כמה זה קשה ומורכב.
אני יכולה לספר לך שאני מכירה משפחה בה גילאי הילדים היו כמעט זהים לשלך בזמן שהאמא נפטרה. זה היה קשה ושובר לב אבל אולי ינחם אותך לדעת -שעם כל הכאב והחסרים שבטוח ישנם, היום, מספר שנים אחרי ,הילדים במקום טוב מבחינת מה שקורה איתם, מנהלים חיים מלאים וטובים, ומטופלים מכל הכיוונים.
זה קורע את הלב להיות במצב בו את יודעת שלא תהיי שם עבור ילדיך ואני מניחה שזה אחד הדברים הכי קשים במצבך.
אני חסרה את אבי כבר 19 שנה, מה הייתי רוצה שישאר לי ממנו? גם חפצים. משהו שיהיה שלי.(לא נשאר דבר מסיבות שונות)
מכתבים, יומנים - סיפורים על אמא, דברים שעם הזמן שוכחים לספר. אולי אפילו לבקש מחברות טובות ובני משפחה - גם כעת וגם אם באמת יקרה מה שאת חושבת שיקרה - אז אחרי - לכתוב זכרונות עליך, סיפורים אנקדוטות.
בנוסף - ממך - אני חושבת שהקלטות וידאו - דברים ממך, מהלב אליהם. סיפורים שלך -עליהם ועל היחסים שלכם. זכרונות שלך מהתקופה בה נולדו, מתקופת ילדותם המוקדמת וכן הלאה.
אני חייבת לצאת עכשיו מהבית ולכן אחזור אליך עוד בהמשך היום. אני מחזקת אותך ורוצה להגיד לך כמה אמיצה ומופלאה הדרך הזו בה את בוחרת -להשאיר לילדיך מתנות לחיים.

 

[saribon]

חשבתי עליך כל היום..

ורציתי לשאול -האם את/אתם כמשפחה מלווים בדרך כלשהיא שאיננה רפואית גרידא? האם היית רוצה לשמוע על אופציית הליווי המשפחתי או האישי ? אני אכתוב על הנושא יותר בימים הקרובים בצורה מסודרת לכל הפורום -אבל אם את מעוניינת במידע מהיר יותר אשמח להיות בקשר במסרים או בטלפון.

 

[Lady Camellia]

תודה לך

אנחנו מלווים ולא מלווים.
יש לנו ליווי פסיכולוגי עבור הילדים, שהתחיל כשהמחלה היתה בת-ריפוי, אבל הפסיכולוגית אינה מומחית בהכנה לקראת מוות. עיקר התמיכה שלנו באה ממארג חברתי מצוין שהשכלנו לבנות כאן. אבל זו לא תמיכה מקצועית.
במקום שבו אנחנו גרים (מחוץ לארץ) מאד מקובל ליווי של כהן דת. יצא לי לדבר עם כמרים ועם רבות (משום מה רבנים לא היו ברקע) אבל מאחר ואנחנו מאד לא דתיים, זה מאד לא התחבר לנו. הייתי שמחה למצוא טנטולוג/ית טובה, אבל בינתיים לא מצאנו. אם יש לך מידע רלוונטי, אשמח מאד לקבלו במסר.

ותודה גם על הרעיונות שנתת לי. בתור מי שאיבדה הורה בגיל צעיר (מאד, צעיר אף יותר מהילדים שלי) אני יודעת מה חסר לי מאד (ריח, קול) ולפי זה אני פועלת כרגע. אבל זו הפרספקטיבה האישית שלי ואשמח לשמוע עוד רעיונות או צרכים.

 

[saribon]

אם להרחיב את הרעיון

אז אני חושבת שמעבר למכתבים, וזכרונות (אני רואה למשל אצל הילדים של חברתי שממש רוצים לשמוע סיפורים על איך הם היו קטנים ומה אמא אמרה ועשתה ואיך זה היה) שלא יסולא בפז בעיני, אפשר אולי (ואני יודעת שזה מאמץ עצום - הן פיזי ובעיקר מעל הכל רגשי) להשאיר להם מכתבים לאירועים ספציפים בחייהם - נניח - הגיוס לצבא, בר מצוה, נישואים ,לידת הילד הראשון. או אפילו מתנה קטנה לאירוע הזה שיופקדו אצל אבא שלהם.
וספור קטן - כשילדתי את בית הבכורה קיבלתי במתנה מחברה של המשפחה חליפה סרוגה שלא עשיתי בה שימוש. החליפה שכבה בצד וכעבור כחצי שנה החברה נפטרה . היו לה שלושה בנים (כולם כבר היו בוגרים ונשואים) והבן הצעיר הוא חבר טוב שלנו. שמתי את החליפה ההיא עטופה בצד, ושמרתי עליה עד היום שבו תיוולד לו בת (מאחר שזו משפחה של בנים שיש להם רק בנים הסיכוי נראה נמוך אבל אני התעקשתי). עברו כ-12 שנים מיום פטירתה וסוף סוף קרה הנס -אכן נולדה בת. כשבאנו אליהם הביתה אחרי הלידה ונתתי לו את החבילה ואמרתי לו -קח -זה מאמא שלך, הוא פרץ בבכי של התרגשות ואושר.
לגבי ליווי בחו"ל - אני לא יודעת. אבל אני בהחלט יכולה לברר. אם תשלחי לי במסר את מקום מגוריך אנסה לברר בין אנשים שאני מכירה בתחום בארץ אולי יוכלו לקשר.
\ואת מוזמנת להשאר איתנו כמובן. לשתף, לקרוא, או כל מה שיהיה נכון עבורך.

 

[ענבר לבקוביץ]

שלום לך

צר לי מאד על הימים הקשים והכואבים שאת וכל בני המשפחה עוברים.
אני טנטולוגית ומלווה אנשים בסוף חייהם, וכל טנטולוג מוסמך באמצעות ארגון בינלאומי שנקרא ADEC.
ואני מצרפת לך את הקישור שלהם.
יש לי הרבה מחשבות ורעיונות לשאלתך, אך אלו דברים אישיים.
אם תקראי את הדברים שכתבתי על תמיכה בסוף החיים בהודעה למטה, תראי את ההתאמה האישית שבבסיס תמיכה זו.
אשמח מאד לשוחח איתך ולענות לשאלותיך.
את מוזמנת לפנות אלי בכל אמצעי שנוח לך (מסר, מייל, נייד).
בברכה חמה,
ענבר

 

[Lady Camellia]

תודה ענבר

בדקתי את אתר האיגוד, עוד לפני זמן מה, ולהפתעתי לא מצאתי אף אחד רלוונטי באזורי.
אשמח לשמוע ממך במסר ולחשוב מה הלאה.

 

[ענבר לבקוביץ]

הי Lady Camellia

שלחתי לך מסר

 

[healerit]

קודם כל חיבוק גדול

אני חושבת שיומן של זכרונות - תיאור של סיטואציות שקרו, סיפורים משפחתיים, מחשבות ותחושות שלך והרבה מילות אהבה ועידוד להמשך הדרך, מסרים מחזקים.

לפני מותה סבתי עמלה על תרגום של יומן שכתבה על השנתיים הראשונות שלה עם אבי החל בימים ספורים לאחר הלידה.
היא כתבה בגרמנית והיה לה חשוב לתרגם את זה. לאחר מותו של אבי לקחתי את המחברת הזו שנקראת "יומנו של בן אדמצ'יק".
ביומן הזה רואים ומרגישים את האהבה אליו. סבתא שלי היתה בן אדם מרוחק ולכן היומן הוא זווית שונה לחלוטין שקיבלתי עליה.

מקווה שתמצא תרופה מתאימה

 

[Lady Camellia]

תודה, לך ולשרי

אני מנסה לעבוד בדיוק על הדברים האלה, לנסות ולקבץ זכרונות, אבל כאן הבעיה היא בי - אני ממש לא מצליחה להזכר באבני דרך חשובות. ובכל פעם אני נתקעת.
כותבת להם את המתכונים למאכלים האהובים עליהם, כמה נקודות שאני זוכרת מגדילתם, אבל בגדול - לא מצליחה להתקדם. וזה מתסכל נורא.

 

[saribon]

מתכונים זה נפלא

לגבי התקיעות הזו - אולי את זקוקה למישהו שיעשה את זה יחד איתך. שישאל שאלות ויכוון. יסייע לצאת מהתקיעות הזו. אולי מישהו מהסביבה הקרובה שמכיר וזוכר אף הוא, אולי בן זוגך אם הוא מסוגל. בכל מקרה - אל תשארי לבד עם התסכול הזה. נסי לשתף בו מישהו.
ועוד דבר קטן - לא חייבים אבני דרך "חשובות"..כל סיפור ואנקדוטה קטנה יהיו בעלי ערך.
מעבר לפרטים כמו באיזה גיל בקעו להם השיניים ומתי התחילו ללכת - כל מיני סיפורים מצחיקים או מרגשים - קטנים ככל שיהיו - החיוך הראשון, היום בו התכרבלתם יחד במיטה וכו..
ועוד דבר - אפשר גם עכשיו לייצר יחד זכרונות , למצוא את הדרכים לבלות זמן משמעותי יחד -גם אם זה "רק " להתחבק יחד במיטה..
עוד רעיון שחשבתי עליו עכשיו - וזה כבר באמת ענין של נטייה - אולי את יכולה ליצור משהו עם הילדים שלך - איזה שהוא סוג של חפץ שישמר עבורם את הזכרון הזה של העשייה המשותפת - זה יכול להיות כל דבר - החל מעיסת נייר, משהו תפור, משהו מעץ, ציור,פסל, מחברת מקושטת..כל מה שנראה לכם מתאים - אבל תהליך ההכנה המשותף והזכרון של החפץ אחר כך (ולכן רצוי שזה יהיה משהו שיחזיק מעמד) -דווקא אצל ילדים צעירים שאולי יותר קשה לדבר איתם כעת.

 

[healerit]

מתכונים זה נפלא!

אני, למשל, מתבאסת שאין לי את המתכון של הכבד קצוץ שאבי נהג להכין בכל חג.

זה לא חייב להיות ממש יומן. אפשר רגעים יפים שאת זוכרת:
איך פגשת את בעלך (אבא שלהם)
מה היה ביום בו ילדת אותם - איזה יום זה היה, מה הרגשת בדרך לבית החולים, איך היתה חווית הלידה, מה ראית כשהסתכלת עליהם בפעם הראשונה, מה אמרו הקרובים.
היום הראשון בגן, היום הראשון בכיתה א'
הפעם ההיא שבה הם ניסו לבשל/לאפות והרסו את המטבח (אני ממציאה...)
מתנות ליום האם שקיבלת מהם
מה אמרה עליהם הגננת/המורה
חוויות מחגים - פורים, חנוכה, פסח, סוכות
מנהגים מוזרים שלהם מילדות - דברים שרק הם עושים או אומרים.
השמיכה שממנה לא רצו להיפרד (אני ממציאה...).
משחקים ששיחקתם יחד.
התקופה שהשיניים נשרו.
מעשי קונדס ושובבויות שלהם. איך הם הצליחו לעבוד אלייך לפעמים.
איך בעצם את רואה אותם כשאת מתבוננת מהצד.

אני אתן לך דוגמאות לסיפורי ילדות מהבית שלנו:
אבא שלי תמיד נהג לספר על הפעם ההיא שאחותי התינוקת התמלאה בחרא עד הצוואר ואמא שלי נגעלה ולא רצתה להחליף לה ובסוף הוא החליף לה.
אמא שלי סיפרה שהיא ואבי היו סטודנטים כשנולדתי ולא היה קל לשלב אותי בתוכנית הלימודים. אבא שלי נהג להושיב אותי על ברכיו כשלמד למבחנים של הטכניון ואמא שלי חשבה שאני אצא נורא חכמה בגלל זה חח
ויש את הסיפור המפורסם שכשגרנו בקיבוץ ברחתי מחדר הילדים וכל הקיבוץ חיפש אותי כי היתה כוננות (תקופה בה היו חדירות של מחבלים) ובסוף מצאו אותי בפינת החי בברכת הברווזים.

בהצלחה