שוכב,חושב,כותב.
לפעמים אני לא מבין למה אני עושה את מה שאני עושה וכשאני מבין למה אני עושה את מה שאני עושה אז אני לא מבין איך הגעתי למצב שאני עושה את מה שאני עושה וכשאני מבין מה ולמה אני לא מבין איך לברוח מהמעגל שהחיים הכניסו אותי אליו ולפעמים כשאני חושב שברחתי מהמעגל אני מבין שאני לא מבין כלום.
בסך הכל לא עברתי ילדות קשה מידי, לא אנסו אותי, לא הרביצו לי יותר מהרגיל, לא התעללו בי פיזית אבל נפשית עברתי לא קצת.
אני חושב שאם הגעתי למצב שבגיל 16 אני בולע חבילה שלמה של כדורים במטרה לגמור אם החיים ואמא שלי מחייכת אליי ואומרת "תעשה מה שבא לך" אז לא הייתי קורא לזה ילדות קלה אבל היי אולי אני סתם מפגר מפונק.
בעצם בנאדם מפונק לא היה מתחזה לשפוי במשך שנים רק בשביל שהאנשים הסובבים אותו יהיו מאושרים. אז יש לי מוסר גבוה אבל מה זה עוזר לי בחיים?
הפסקתי לספור כמה פעמים עליתי לגגות של ביניינים תוך כדי שאני ממלמל לעצמי "אולי היום יהיה לי את האומץ לקפוץ".
כמה שעות בזבזתי על לתכנן את המוות הכי פחות כואב,יצירתי ושיכניס להורים שלי כמה שיותר כסף.
עד שיום אחד נשבר לי, לקחתי נשק. הטענתי,ישבתי,חשבתי,בכיתי ובום!!!
הנשק נתקע.
מצאתי את עצמי אם ידיים רועדות אומר תודה שזה לא קרה ויום למחרת יושב באותה סיטואציה שוב. הפעם כבר בלי דמעות.
הייתי בטוח שהכל יגמר באותו לילה אבל מסתבר שהנשקים בצבא על הפנים.
עברו שנתיים וחצי, אני עוד מעט משתחרר מהצבא, אני עושה אלפי שקלים מהאינטרנט בלי להתאמץ, יש לי כרטיס טיסה לאוסטרליה, אני יתחיל השנה ללמוד באחת האוניברסיטאות הכי טובות בעולם ואני עדין חושב על להתאבד
מה רע לי בחיים?
אז יש לי אבא אלכוהוליסט שהשאיר בי מלא צלקות נפשיות וכמעט הרג אותי.
אז יש לי אמא זונה שהשאירה בי הרבה צלקות נפשיות ואף פעם לא העריכה אותי.
אז יש לי סבתא חולת נפש סדיסטית שאהבה להתעלל בי נפשית.
ובכל זאת אני מתחשב,דואג,מטפל ונורא אוהב אותם. אבל למה זה מגיע לי?
למדתי לחיות אם כל זה אבל אני לא יודע אם אני יצליח להמשיך לחיות אם זה שאני אלכוהוליסט.
הבעיה מתחילה כשאני מגיע לרמת סטלה שגורמת לי להתקשר לאנשים ולשאול מה עשיתי אתמול?
אני מתחיל לאכול את עצמי מבפנים על כל הפאדיחות שעשיתי יום לפני. הכבוד שאיבדתי, החברים שהתרחקו ממני, הכבוד העצמי נרמס והגוף בקושי שורד. יובש,כאב ראש,גב,ברך,זיעה קרה,רעידות פתאומיות,רגשות חרטה, מחשבות אובדניות והתקפי זעם. כל כך הרבה פעמים הבטחתי לעצמי שאני יפסיק וכל כך הרבה פעמים התאכזבתי מעצמי. כבר למדתי שאין סיכוי שאני הולך להפסיק לגמרי. זה רק שאלה של זמן עד שאני ישתה שוב ויגיע לרמה שאני לא זוכר כלום כי קשה לעמוד בפיתוי כשכולם מסביבי שותים והאנשים שלא שותים זה אנשים שאני לא נהנה לשבת איתם או שהם לא נהנים לשבת איתי.
אני תוהה לעצמי למה בכלל רשמתי את כל זה ולמה אני חושב על לפרסם את זה ומגיע למסקנה שכל מה שאני רוצה זה שמישהו יבין אותי.
לא צריך עצה, לא צריך רחמים, לא צריך לדבר על זה, רק רוצה שמישהו יבין.
מסיים את הבירה, מכבה את הסיגריה ומבין שהנה עבר עוד יום קשה והדרך עוד ארוכה.
לפעמים אני לא מבין למה אני עושה את מה שאני עושה וכשאני מבין למה אני עושה את מה שאני עושה אז אני לא מבין איך הגעתי למצב שאני עושה את מה שאני עושה וכשאני מבין מה ולמה אני לא מבין איך לברוח מהמעגל שהחיים הכניסו אותי אליו ולפעמים כשאני חושב שברחתי מהמעגל אני מבין שאני לא מבין כלום.
בסך הכל לא עברתי ילדות קשה מידי, לא אנסו אותי, לא הרביצו לי יותר מהרגיל, לא התעללו בי פיזית אבל נפשית עברתי לא קצת.
אני חושב שאם הגעתי למצב שבגיל 16 אני בולע חבילה שלמה של כדורים במטרה לגמור אם החיים ואמא שלי מחייכת אליי ואומרת "תעשה מה שבא לך" אז לא הייתי קורא לזה ילדות קלה אבל היי אולי אני סתם מפגר מפונק.
בעצם בנאדם מפונק לא היה מתחזה לשפוי במשך שנים רק בשביל שהאנשים הסובבים אותו יהיו מאושרים. אז יש לי מוסר גבוה אבל מה זה עוזר לי בחיים?
הפסקתי לספור כמה פעמים עליתי לגגות של ביניינים תוך כדי שאני ממלמל לעצמי "אולי היום יהיה לי את האומץ לקפוץ".
כמה שעות בזבזתי על לתכנן את המוות הכי פחות כואב,יצירתי ושיכניס להורים שלי כמה שיותר כסף.
עד שיום אחד נשבר לי, לקחתי נשק. הטענתי,ישבתי,חשבתי,בכיתי ובום!!!
הנשק נתקע.
מצאתי את עצמי אם ידיים רועדות אומר תודה שזה לא קרה ויום למחרת יושב באותה סיטואציה שוב. הפעם כבר בלי דמעות.
הייתי בטוח שהכל יגמר באותו לילה אבל מסתבר שהנשקים בצבא על הפנים.
עברו שנתיים וחצי, אני עוד מעט משתחרר מהצבא, אני עושה אלפי שקלים מהאינטרנט בלי להתאמץ, יש לי כרטיס טיסה לאוסטרליה, אני יתחיל השנה ללמוד באחת האוניברסיטאות הכי טובות בעולם ואני עדין חושב על להתאבד
מה רע לי בחיים?
אז יש לי אבא אלכוהוליסט שהשאיר בי מלא צלקות נפשיות וכמעט הרג אותי.
אז יש לי אמא זונה שהשאירה בי הרבה צלקות נפשיות ואף פעם לא העריכה אותי.
אז יש לי סבתא חולת נפש סדיסטית שאהבה להתעלל בי נפשית.
ובכל זאת אני מתחשב,דואג,מטפל ונורא אוהב אותם. אבל למה זה מגיע לי?
למדתי לחיות אם כל זה אבל אני לא יודע אם אני יצליח להמשיך לחיות אם זה שאני אלכוהוליסט.
הבעיה מתחילה כשאני מגיע לרמת סטלה שגורמת לי להתקשר לאנשים ולשאול מה עשיתי אתמול?
אני מתחיל לאכול את עצמי מבפנים על כל הפאדיחות שעשיתי יום לפני. הכבוד שאיבדתי, החברים שהתרחקו ממני, הכבוד העצמי נרמס והגוף בקושי שורד. יובש,כאב ראש,גב,ברך,זיעה קרה,רעידות פתאומיות,רגשות חרטה, מחשבות אובדניות והתקפי זעם. כל כך הרבה פעמים הבטחתי לעצמי שאני יפסיק וכל כך הרבה פעמים התאכזבתי מעצמי. כבר למדתי שאין סיכוי שאני הולך להפסיק לגמרי. זה רק שאלה של זמן עד שאני ישתה שוב ויגיע לרמה שאני לא זוכר כלום כי קשה לעמוד בפיתוי כשכולם מסביבי שותים והאנשים שלא שותים זה אנשים שאני לא נהנה לשבת איתם או שהם לא נהנים לשבת איתי.
אני תוהה לעצמי למה בכלל רשמתי את כל זה ולמה אני חושב על לפרסם את זה ומגיע למסקנה שכל מה שאני רוצה זה שמישהו יבין אותי.
לא צריך עצה, לא צריך רחמים, לא צריך לדבר על זה, רק רוצה שמישהו יבין.
מסיים את הבירה, מכבה את הסיגריה ומבין שהנה עבר עוד יום קשה והדרך עוד ארוכה.
