הבנה וחמלה
הבנה זה טוב, חמלה - לא תמיד. והסיבה - אם הילד בוכה שכול החברים שלו מקבלים משהו ורק ההורים שלו לא מסכימים, אנו יכולים להביע הבנה לצערו / כעסו, אך אם נרחם עליו - לא נצליח לעמוד בהחלטתנו, בגבול ששמנו ונוותר. כאשר אנו מרחמים על הילדים, מונעים מהם להתמודד עם קשיים - אנחנו שוללים מהם את ההזדמנות ללמוד להתמודד עם קשיים. אם אנחנו "לא צריכים שום דבר מהילדים", הם לומדים שההורים הם "כל יכולים" ולא צריכים עזרה. הם לא לומדים לתת ולעזור. אם נלמד אותם שהם שותפים למטלות הבית, אם נגיד להם לפעמים "חזרתי מהעבודה וכואב לי הראש, אני מבקשת שתשחקו בשקט" או " בוא תעזור לי ב..." וכמובן נודה להם ונעריך אותם על כך - הם ילמדו שגם ההורים צריכים עזרה לעיתים, שלעזור ולתרום זה חלק מהחיים וששווה לעזור, כי מקבלים תודה והערכה על כך. אם הילדים תמיד למדו לקבל ולא למדו לתת - איך אנו מצפים שפתאום ישתנו? ולדברי אדריאן - את צודקת - צריך ללמד (אני לא אוהבת את המילה לחנך בהקשר זה - לא מחנכים אנשים מבוגרים) את ההורים, כדי שהילדים ילמדו. הורים צריכים לדעת איך התנהגותם משפיעה על הילדים. וזו המטרה שלי כאשר אני עובדת עם הורים.