אמי נפטרה לפני 10 ימים...

[חולמת על אווזים]

אמי נפטרה לפני 10 ימים...

לאחר מאבק מתיש של 10 חודשים בלבד (שנה וחצי מאז שהיא אובחנה, וכולנו היינו מלאי תקווה ואמונה שתחלים, 10 חודשים מאז הניתוח הנורא שהפך את שאר ימיה לעצובים ועלובים), בהיותה בת 61 בלבד.

ציפיתי לזעזוע הרבה יותר עמוק. עצוב לי כל כך שהלב ממשיך לפעום כרגיל, שאני הולכת לעבודה ויכולה לצחוק עם אחרים, שהכל כאילו חוזר לנתיבו, ושאפילו, למרבה הכאב וזעזוע, יש ברמה הפיזית הקלה גלויה על כל הנוגעים בדבר.
גם אם הנפש רוצה לשקוע עמוק לתוך עצב- ההקלה הפיזית הזאת, השחרור של כולנו מהסבל הנוראי שלה, ממש "מרימים" אותנו בלי שנרצה, בחזרה לחיים.

המוות- כמה פחדתי ושנאתי אותו, כמה בכיתי לפני שהגיע, כמה נחרדתי מהמחשבות אודותיו לפני שהגיע- בא כמו שקט שאחרי הסערה, בא כמו שלווה ורוגע, וכמה מטריד היה לשמוע את ציוץ הציפורים בימי השבעה, ולהרגיש שהוא פורט על לב ומעורר למרות הכאב...

מצד אחד- המוות נותן פרופורציות אחרות לגמרי לכל התהליך שעברנו,
מצד שני- יש בי חוסר הבנה עמוק לגבי העובדה שאני לא כואבת. הרי אהבתי אותה בכל לב, טיפלתי בה (יחד עם אחיי ואבי) במלוא הרצון שתחלים, שתהיה לה הקלה- אז למה עכשיו אני כמעט לא מרגישה?

אפשר לקרוא עוד על ההתמודדות שלי בבלוג שלי (לינק מהכרטיס שלי) אשמח לתגובות ולשיתוף, גם כדי להבין איפה אני עומדת...

 

[kmiki]

משתתפת בצערך העמוק

אין לי מילים לתאר את הכאב שאני חשה כשאני קוראת הודעה כמו זו שלך.
קבלי את השתתפותי בצערך.
אני מניחה, שאחת משתי אפשרויות מתרחשת אצלך.
1. כבר השלמת עם המוות טרם בואו, כמו שקורה בהרבה מקרים שאני מכירה, ועצם הסיום של הסבל והתקופה הקשה הביא איתו הקלה מסויימת שמקהה על הכאב. לפעמים פשוט התקופה הקשה היתה כל כך קשה, שכשיש הקלה מסויימת, אז מפנים לה הרבה יותר מקום מאשר לאבל.
2. שזה יגיע ובעצם עוד לא עיכלת את חסרונה של אמא.
לפני שלושה שבועות נפטרה אשה שיקרה לי מאד.
אני לא מסוגלת להסיר את מספר הסלולרי שלה מרשימת הטלפונים שלי, ונתקלת בו כל הזמן. זו לא פעם ראשונה שזה קורה לי עם אדם יקר שנפטר, ובעבר לקח לי גם כן כמה שנים להסיר שם שכזה, או כשהמכשיר התקלקל והלך לתיקון, ואז אין ברירה.
אני מניחה שהזמן יעשה את שלו, יגיעו רגעים בהם אמא תחסר לך יותר, ואז הכל יצוף בחזרה.
בחודשים האחרונים סביר שהפכת יותר למטפלת של אמא, ונוצר ריחוק בין האמא שהיא היתה עבורך קודם, לזו שבעצם הלכה לעולמה.
מאחלת לך החלמה מהאבל, ואולי כדאי לפנות לייעוץ מקצועי, קבוצת תמיכה, פסיכולוג/ית או משהו כזה.

 

[זו שאוהבת אותו]

אני מסכימה עם כל מה שאמרת

ויכולה לספר מנסיוני האישי:

לפני 3 שנים סבתא שלי נפטרה, היא הייתה בת 97 וחצי.
היא הייתה אהבת חיי והרבה פעמים אמרתי לה שאני אוהבת אותה יותר מאשר את אמא שלי.
הייתי חרדה מהמוות שלה! חשבתי ואף הייתי בטוחה שכשהיא תמות לא אוכל להחזיק מעמד ואתאבד אחריה.

באורח נס, פלא ממש, משהו קרה כשהיא מתה.
כאבתי נורא אבל איכשהו כל מה שתיארת אצלך היה גם אצלי
לא הבנתי את זה, עד היום אני לא מבינה מה בדיוק קרה שם

מישהו אמר לי שסבתא שלי לקחה איתה את הכאב שלי
אני לא מאמינה בזה

אבל זה באמת מדהים וזה קרה גם לי
אולי באמת העובדה שהיא לא סובלת יותר היא זו שמחזקת אותנו כל-כך

מקווה שיהיה לך קל
ותזכרי דבר אחד - זה לא אומר שאת לא אוהבת אותה או לא מתגעגעת אליה
זה בסדר להמשיך לחיות גם בלעדיה
זה מה שהיא הייתה רוצה, לא?

אל תשפטי את עצמך ותרגישי רע

 

[חולמת על אווזים]

בדיוק כך, ואני לא מרישה רע עם זה...

בגלל שאני יודעת כמה אהבתי אותה וכמה דאגתי לה...

 

[חולמת על אווזים]

אמי היתה אמי עד לשבועיים האחרונים ממש...

בהם היא דעכה במהירות מסחררת.
גם כשכל מרחב מחייתה היה בין המיטה לספה- היא המשיכה להיות אם, להכיל, לתת עצות וללמד דברים,
אנחנו היינו מכוונים לכך- לא לגזול בטעות את התפקיד בגלל מצבה. היא היתה מאד בשליטה, מעירה לנו על כלים לא שטופים ועל בלאגן בבית- עד השבוע האחרון בבית...

 

[זו שאוהבת אותו]

יו בדיוק כמו אצלנו, בדיוק כמו אמא שלי

 

[healerit]

אשה נפלאה. יהי זכרה ברוך

 

[healerit]

הזמן יעשה את שלו

בתחילה יש יש תחושה של הקלה, ביחוד כשחווים קשיים וויתורים עצומים בזמן המחלה.
לאט לאט האובדן שוקע ובכל יום שעובר נתקלים כמו במקרה בדברים שמזכירים את הגדיעה של החיים ואת חוסר ההמשכיות.
ההבנה שיש דברים שלא נוכל עוד לעשות עם אהובי ליבנו מחלחלת וגעגוע עולה ובעקבותיו רגשות כמו כעס, אכזבה, החמצה, פחד.

לאבל יש שלבים. עשיתי חיפוש בגוגל כשהייתי מדוכאת וראיתי שהדכאון הזה הוא שלב באבל.

אני מאחלת לך שהרגשות האלה יצופו ויעלו בבוא העת ושתקבלי אותם בהשלמה

 

[LayLadyLay]

משתתפת בצערך

מהניסיון שלי, שלבי האבל מאד שונים מאדם לאדם. אני בהתחלה הרגשתי הקלה עצומה, חשבתי שבמהלך החודש הנוראי, הכנתי את עצמי לרגע הזה. כמובן שעם הזמן התברר לי שלא כך הדבר, לא ידעתי מה עומד בפניי בכלל.
ההמלצה שלי אלייך היא פשוט לחוות את הרגע, לתת לרגשות לעלות ולא לרסן אותם. פעם תבכי ופעם תצחקי, זה הכל טבעי והכל הגיוני. הכי חשוב ללכת אחר הרגשות ולא לנסות לשלוט בהם, תוציאי אותם וכך תוכלי להתמודד עמם יותר טוב.

וכמובן שאם תרצי, אנחנו כאן כדי ללוות אותך בתהליך...

 

[חולמת על אווזים]

אני יודעת שהצער עוד יגיע...

כי השבת חלמתי פעמיים שהיא נפטרה, ובחלום צערי היה אינסופי כמעט.
מכאן אני מגיעה למסקנה שכנראה שאני עוד לא לגמרי מפנימה את העניין הזה, כי לו הייתי מבינה אותו עד תום- כנראה שהייתי שבורה...

עדיין מאמינה שאחרי הכל יהיה בסדר...

 

[healerit]

יקירה, אובדן של אם קשה להתמודדות

ולפעמים אנחנו דוחים את ההתמודדות לזמן שבו נרשה לעצמנו לכאוב ולהישבר.
אני חדשה כאן והתרשמתי שיש פה קהילה מקסימה ותומכת אז יש כאן מקום לרגשות שלך

 

[חולמת על אווזים]

בסוד אגלה לך...

שכולנו חדשים כאן

הקהילה די חדשה, אבל בהחלט מתפתחת לכיוונים טובים שאני נהנית מהם.

בקשר אלי- זהו, שאיני מרגישה שאני עוצרת את עצמי. לא מחכה לכלום בחיים, רק לביטוי הרגשי החסר הזה...

 

[healerit]

יקירה, זה בסדר גמור

את החיים אי אפשר לעצור. הזמן עובר, דברים נעשים, השיגרה מושכת אותנו קדימה.
לפעמים אנחנו עסוקים, מאוד עסוקים וכך לא חשים בצער ובכאב ובגעגוע.

בתחילה הייתי כל כך עסוקה בהלוויה, בשבעה ובמה שאחרי.
עדיין אני עסוקה בכל הקשור לצוואה ולנכסיו של אבי. זו הרבה עבודה שמתרחשת במקביל לחיים שלי.
כיוון שהוריי גרושים, ברגע שאבי הסתלק מן העולם יש הרבה דברים לסגור אחריו.
אני הייתי מעדיפה לא להתעסק בדברים האלה. אחי מאוד עוזר, אחותי לא מסוגלת לעזור.
חשבתי לפני חודש שצריך להיות דבר כזה: כשמישהו עוזב את העולם אז כל העניינים שלו נסגרים מעצמם

הרגע הזה שלך יגיע

נכנסתי לפה כי נשאר לנו הרבה אינשור ורציתי לתרום אותו. עשיתי גוגל ל"פורום סרטן" והגעתי למקום המקסים הזה.
חשבתי שזה יעזור לי לעכל וגם אוכל לעזור כי אספתי המון טיפים וידע על המחלה, התרופות, הזכויות הרפואיות, תזונה ועוד.

 

[LayLadyLay]

קודם כל, כיף לשמוע דברים טובים על הפורום

שעדיין נמצא בחבלי לידה, אם אפשר לומר.

בנוגע למה שאת כותבת, הכאב יגיע.
נכון, זה לא כמו בסרטים. זה תהליך איטי, תהליך שאת עוברת אותו עם עצמך ואת עוברת אותו באופן שונה ממה שמישהי אחרת חווה.
מהנסיון שלי, הכאב מגיע לפרקי זמן קצרים- בנהיגה, במקלחת, בחלומות, כשעושים ספורט, כששומעים מוזיקה, כשמבשלים. הוא מגיע, הוא כואב, חונק, משתק.. אבל (ופה אני מגלה לך סוד) הוא גם עובר.(ועוד סוד-) כמובן שאחר כך הוא חוזר שוב..
תהיי נאמנה לעצמך בתקופה הזו, אם כרגע את לא מרגישה כלום זה הגיוני וטבעי-זה יגיע מעצמו, אין מה ללחוץ או להלחץ.

 

[ling]

חולמת יקרה

גיליתי את הפורום לפני כשבועיים.עד אז הייתי קוראת סמויה בפורום המקביל..סרטן לא לבד.אימי נפטרה לפני כשלושה חודשים.מרגישה הזדהות טוטאלית עם רשמייך.מניחה שפוסט כזה חיפשתי מאז היום הנורא,כזה ששבעצם אוכל להזדהות איתו ולהרגיש שאני לא לבד בתחושות הללו.אימי נפטרה לאחר מאבק של עשרה חודשים.סרטן שאין ממנו מרפא,רק הארכת חיים.רגע הגילוי היה ממוטט.הניתוח שבא אחריו ונכשל.הטיפולים שלא צלחו.נראה שהכל בא לרעתנו.כמוך,למרות הכל,שמרתי על אופטימיות וקיויתי שננצח את הסטטיסטיקה ומצד שני,היה ברור לאן הדרך מובילה.עשרה חודשים התאבלתי,פחדתי ככ מהבאות ולא האמנתי שאנחנו נמצאים בסרט הזה.חודש לפני המצב הדרדר.אנחנו,שלא חווינו סיטואציה כזו בעבר,סרבנו להאמין.כשהנורא מכל קרה,הרגשתי בדיוק כמוך.נעה בין הקלה לשחרור,שאלות כמו למה לא כואב לי יותר,הרי היינו מחוברות מעל לשלושים שנה.התשובות שמצאתי היו מגוונות...שאולי התאבלתי בתקופה הזו,שהתכוננתי,שנתתי כל מה שיכלתי לתת.גוף ונפש.חודש וחצי אחרי,זה התחיל לחלחל.החוסר,החגים שהיו.כל הסיבות,נעלמו כלא היו.היום,שלושה חודשים אחרי,העצב ממשיך לחלחל,בכל יום,בכל סיטואציה.גם אני בלית ברירה,ממשיכה,מתקשה להאמין שהיא שם,מתחת לאבן הענקית.מנסה למצוא מזור בכל פרפר לבן או סימן אחר.כמו אז,גם עכשיו,הדמעות מטפטפות..בלילה,בנהיגה,במקלחת,ברגעים שאני לבד,אני והזכרונות.משתדלת להיות חזקה.למען ביתי,אבי ואחיי.אבל זה שם,כל הזמן ויהיה שם עד שניפגש.

 

[healerit]

ברוכה הנמצאת

השיתוף שלך כל כך מרגש.

נראה שיש לנו מן המשותף. גם אצלנו הטיפולים לא צלחו למרות שניסינו הרבה טיפולים ותרופות.
אבי נפטר ב-28/2. היה קשה לעבור את הפסח בלעדיו. אני מתגעגעת אליו מאוד.
יחד עם זאת אני מרגישה שהקשר בינינו לא נגדע לגמרי. אני עדיין בתו והוא עדיין אבי.
כפי שאני מרגישה בליווי של סבתות שלי שנפטרו כך אני מרגישה שהוא תמיד יהיה שם בשבילי במימד אחר.
הוא בלבי. תמיד בלבי. אהבה גדולה לא הולכת לאיבוד אף פעם.
אני מודה לאל וגם לאבי שאפשרו לי לחוות רגש עצום כל כך וחיבור כזה.
לפני שאבי חלה לא היינו קרובים. טלפון קצר פעם בשבועיים, נפגשנו פעם בחודש.
לא הרגשתי שהוא אבא שלי. כלומר, את האבהות שלו.

אך ביום שאמר שהוא רוצה לדבר איתי מיד ידעתי.
היתה לי אז הילרית מקסימה. הגעתי אליה ואמרתי לה: אבא שלי רוצה לדבר איתי ואני מרגישה שיש לו סרטן.
היא נתנה לי כזו אנרגיה מחזקת וטובה שהגעתי אליו בידיעה שאעשה הכל כדי שיחלים.
ידעתי שאהיה המלווה שלו. פשוט מפני שהיתה לי תחושה גורלית כמה חודשים קודם שאני אמורה ללוות חולי סרטן בדרך זו או אחרת.
אז החיים, אפשר לומר, ארגנו לי סטאז' קשה וכואב.
בזמן הטיפולים התחלנו להתקרב, למדנו להכיר. התברר לי כמה חודשים לפני מותו שבת זוגו מתעללת בו.
גילינו את זה בזמן ואבי נפרד ממנה וזכה להיות מוקף בילדיו האוהבים לפני מותו.

אני שמחה שלקחתי חלק במסע של אבא שלי ושנינו נפתחנו לקשר כזה, אהבת נפש.
אני כואבת את מותו ומתגעגעת לחבק ולנשק אותו. הוא תמיד היה נרתע ועושה פרצופים ואני הייתי מכריחה אותו (יש תמונות!)

התכוננתי למותו בחודש האחרון לידיו. ידעתי. כפי שידעתי שהוא חולה.
עשיתי הכל להטיב איתו. חיבקתי ונישקתי אותו חצי שעה לפני שמת ואמרתי לו כמה אני אוהבת ושזה בסדר ללכת.
זו נחמה גדולה להיות שם עבור אדם קרוב שחולה. לולא חלקתי עמו את מחלתו הייתי מתקשה לשחרר אותו, הייתי מתקשה לקבל את מותו.

הלוואי שלא נדע עוד צער ושנהיה בריאים וחזקים ושלמים.
הלוואי שנחווה אהבה ושלמות בחיינו.

הורינו היו רוצים שנהיה מאושרים

 

[חולמת על אווזים]

את מתארת את הדרך שלנו אחד לאחד...

אם אחותי היתה נשואה עם ילדה- הייתי חושדת שאת היא...
מעבר לכך- תודה על המילים המנרמלות. לדעת שאני לא לבד או מוזרה- בהחלט עוזר.

 

[LayLadyLay]

ברוכה הבאה לפורום

מאד התחברתי למה שכתבת. גם אני התיימתי מאבי לא מזמן, אך קצת לפנייך (לפניי כ-8 חודשים)- מכאן עלה רעיון הקמת הפורום.
עד רגע כתיבת שורות אלה, אני לא מרגישה שבאמת פרקתי עד הסוף. החיים מחייבים אותי לשים חזות עמידה, חזקה, לא להכנע לכאב שבפנים.
בהתחלה הייתה תחושה של חוסר מציאות- כ"כ התכוננתי לרגע הזה, ידעתי שיגיע וברגע שהוא קרה לא הבנתי מה קורה סביבי.
לאט לאט תחושת האובדן, הרגעים שבהם גיליתי כמה אבא חסר לי, התחילו להציף אותי. בדיוק כמו שאת כותבת- הרבה פעמים יש בכי במקלחת, בזמן נהיגה אפילו אם יש שיר שמח ברקע, כמובן שבחגים ואפילו סתם בהרהורים שלפני השנה.
אין ספק שכולנו בתחילתו של תהליך ארוך, אני חושבת שהוא אפילו אינסופי, הרי לא באמת מתרגלים לעובדה שאין לנו אמא/אבא.
אני מקווה שתמשיכי לעדכן אותנו |

|