זו עדיין לא מחלה.
בלי לבקר, רק מביעה דעה - לדעתי המחשבה שמחשבות אובדניות הן מחלה, עוזרת לך לקבל את מות בעלך. אולי את באמת מאמינה שיש מחלה כזו. את טועה. זו לא מחלה. יש אנשים שלא מגיעים למצב של רצון למות, או נסיון לקחת את חייך בידך, אך זה לא הופך את השאר לחולים. הכאב, אני חוזרת, אינו מחלה. כל לכל תופעה יש לכאב סימפטומים, אך את זה אפשר להגיד גם על עוגת גבינה, שיש לה סימפטומים. היא מתוקה, משמינה, לבנה. לכל דבר יש, אך זה לא הופך את זה אוטומטית למחלה או משהו בסגנון. מחשבות אובדניות לא נובעות ממחלה, יש מה שנקרא דכאון קליני, שהוא באמת מחלה, אך רצון למות כתוצאה מכאב בלתי נסבל הוא אינו מחלה בשום אופן. כשיש חום, הולכים לרופא, מקבלים כדור והחום יורד. כשכואב ורוצים למות, הרופא לא יעזור. כדורי הרגעה או פרוזאק וחבריו הם למחלות נפש, ואובדנות או המונח שנתת לזה, אינו מחלת נפש. הוא רצון אנושי ומובן לסיים את הכאב, בכל דרך אפשרית. גם אם זה אומר למות. בעלך אמנם לא חשב על דבר, אך זה לא בגלל מחלה. כי אין מחלה בשם אובדנות ואין דבר שכזה. אני מאמינה שהכאב עיוור אותו ולכן הוא לא חשב בבירור, אך זה לא עושה אותו חולה, או את ``בהההה`` או אותי, או כל אחד אחר. כמעט כל אדם שואף למוות בנקודה מסוימת בחייו, יש כאלו המממשים אותה. אין זה הופך אותם לחולים. מאחלת לך רק טוב.