התחלה
היי זאת פעם ראשונה שלי כאן אף בעם לא עשיתי את זהץ זה מרגיש ממש מוזר פשוט ליכתוב את זה אחרי כל כך הרבה שנים שעברו כשאני מפחדת מה אנשים יאמרו אם אני אגיד את זה בקול. אז אני פשוט אתחיל
אני בת 15 אימא שלי ניפטרה מסרטן כשהייתי בת 9. וואוו אמרתי את זה כל כך הרבה פעמים כשעברתי השנה לבית ספר החדש וכשאני אומרת את זה למישהו אחר אני פשוט דוחפת את הכאב הצידה ומיתנהגת כאילו זה בסדר ששאלו איך קוראים לאימא שלי.
אנשים פשוט לא מבינים איזה כאב זה לאבד אמא הם אולי ממש מנסים לדמיין את זה אבל לא ממש מצליחים, ואני גם לא מאחלת להם לעבור את זה- להיות הילדה הזאת שבני דודים שלה יודעים לפניה שאימא שלה מתה. שמתי שביקרתי אותה בבית חולים ליפניי יומיים זאת תיהיה הפעם האחרונה אמרו לי אפילו לעזור לישטוף את המירפסת כי כמה אנשים עומדים להגיע,זה לא הגיוני כשחושבים על זה אני אמורה להית בין הראשונים שיודעים דבר כזה!!!!!....
אחרי שכבר כמעט כל המישפחה הגיעה ניזכרו שמישהו צריך לספר לי לקחו אותי למדרגות ואמרו לי שאני לא אוכל ליראות אותה יותר כי היא כבר לא איתנו. לשנייה הייתי בהלם, לא הבנתי. למה? עשיתי משהו לא בסדר שאסור לי ליראות אותה? ואז נפל לי האסימון-היא מתה! אני לא זוכרת כמה בכיתי אבל אני יודעת שבכיתי קצת אני מנסה ליזכור את כל מה שאפשר אחותי ביכלל לא מדברת עליה אני לא זוכרת אפילו פעם אחת שהיא אמרה עליה משהו. היא כבר בת 20. כאילו הלווו אני צריכה לדעת יותר דברים, יותר תיזכורות את מנסה להיתנהג כמו מבוגרת אבל אני רוצה רק אחות ששמה לב שכל יום אני חודרת עם כמעט דמעות בעיניים כי חברה שלי יכולה להיתקשר ולהודיע לאימא שלה שהיא בסדר והיא קצת תאחר. אני רוצה שהיא תגיד לי מה היה הצבע האהוב עליה והכל כלומר יש לי זיכרונות אבל לא ממש חזקים אני רוצה ליזכור קול ,עיניים הכל היום אמרתי לעצמי- היום את תישאלי אותה מה היא הכי אהבה לאכול אמרתי לעצמי בלב איזה מיליון פעמים אבל בסוף לא אמרתי כלום. אני לא רוצה להאשים אותה בכלום אין לי ביכלל את הזכות הזאת היא סוג של גידלה אותי כי ההורים שלי היתגרשו כשהייתי תינוקת וגדלנו אצל סבא וסבתא שלי וכל אחד צריך להיתמודד עם זה
אני נישמעת אידיוטית בטח. מנסה להאשים אחרים בימקום להאשים את עצמי. הרי אני לא יכולה להגיד שלא ממש דיברנו על זה דיברנ בשנה או בשנתיים הראשונות אבל לא ממש ספציפית.
אני רוצה אותה לידי שתאמר לי לילה טוב ושתעזור לי מה שכל ילד רגיל עושה בשיגרה הלוואי שהכל היה שונה אבל אני אומרת לעצמי כל יום שאם אימא שלי הצליחה להשאיר חיוך על הפנים בשבילי שבועיים ליפני שהיא ניפטרה חמרות כל הטיפולים הדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא להמשיך בחיים ולא להעציב אנשים שאני אוהבת. זהו סיימתי אני גם לא בטוחה אים בכלל לפרסם את זה, נו טוב יאלה שיהיה גם ככה היתי צריכה להוצי את זה ביי
היי זאת פעם ראשונה שלי כאן אף בעם לא עשיתי את זהץ זה מרגיש ממש מוזר פשוט ליכתוב את זה אחרי כל כך הרבה שנים שעברו כשאני מפחדת מה אנשים יאמרו אם אני אגיד את זה בקול. אז אני פשוט אתחיל
אני בת 15 אימא שלי ניפטרה מסרטן כשהייתי בת 9. וואוו אמרתי את זה כל כך הרבה פעמים כשעברתי השנה לבית ספר החדש וכשאני אומרת את זה למישהו אחר אני פשוט דוחפת את הכאב הצידה ומיתנהגת כאילו זה בסדר ששאלו איך קוראים לאימא שלי.
אנשים פשוט לא מבינים איזה כאב זה לאבד אמא הם אולי ממש מנסים לדמיין את זה אבל לא ממש מצליחים, ואני גם לא מאחלת להם לעבור את זה- להיות הילדה הזאת שבני דודים שלה יודעים לפניה שאימא שלה מתה. שמתי שביקרתי אותה בבית חולים ליפניי יומיים זאת תיהיה הפעם האחרונה אמרו לי אפילו לעזור לישטוף את המירפסת כי כמה אנשים עומדים להגיע,זה לא הגיוני כשחושבים על זה אני אמורה להית בין הראשונים שיודעים דבר כזה!!!!!....
אחרי שכבר כמעט כל המישפחה הגיעה ניזכרו שמישהו צריך לספר לי לקחו אותי למדרגות ואמרו לי שאני לא אוכל ליראות אותה יותר כי היא כבר לא איתנו. לשנייה הייתי בהלם, לא הבנתי. למה? עשיתי משהו לא בסדר שאסור לי ליראות אותה? ואז נפל לי האסימון-היא מתה! אני לא זוכרת כמה בכיתי אבל אני יודעת שבכיתי קצת אני מנסה ליזכור את כל מה שאפשר אחותי ביכלל לא מדברת עליה אני לא זוכרת אפילו פעם אחת שהיא אמרה עליה משהו. היא כבר בת 20. כאילו הלווו אני צריכה לדעת יותר דברים, יותר תיזכורות את מנסה להיתנהג כמו מבוגרת אבל אני רוצה רק אחות ששמה לב שכל יום אני חודרת עם כמעט דמעות בעיניים כי חברה שלי יכולה להיתקשר ולהודיע לאימא שלה שהיא בסדר והיא קצת תאחר. אני רוצה שהיא תגיד לי מה היה הצבע האהוב עליה והכל כלומר יש לי זיכרונות אבל לא ממש חזקים אני רוצה ליזכור קול ,עיניים הכל היום אמרתי לעצמי- היום את תישאלי אותה מה היא הכי אהבה לאכול אמרתי לעצמי בלב איזה מיליון פעמים אבל בסוף לא אמרתי כלום. אני לא רוצה להאשים אותה בכלום אין לי ביכלל את הזכות הזאת היא סוג של גידלה אותי כי ההורים שלי היתגרשו כשהייתי תינוקת וגדלנו אצל סבא וסבתא שלי וכל אחד צריך להיתמודד עם זה
אני נישמעת אידיוטית בטח. מנסה להאשים אחרים בימקום להאשים את עצמי. הרי אני לא יכולה להגיד שלא ממש דיברנו על זה דיברנ בשנה או בשנתיים הראשונות אבל לא ממש ספציפית.
אני רוצה אותה לידי שתאמר לי לילה טוב ושתעזור לי מה שכל ילד רגיל עושה בשיגרה הלוואי שהכל היה שונה אבל אני אומרת לעצמי כל יום שאם אימא שלי הצליחה להשאיר חיוך על הפנים בשבילי שבועיים ליפני שהיא ניפטרה חמרות כל הטיפולים הדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא להמשיך בחיים ולא להעציב אנשים שאני אוהבת. זהו סיימתי אני גם לא בטוחה אים בכלל לפרסם את זה, נו טוב יאלה שיהיה גם ככה היתי צריכה להוצי את זה ביי