כאב שכול אני מברך אותך רויטל

[אלמרה]

כאב שכול אני מברך אותך רויטל

על היוזמה והכוחות שנדרשים לנהל פה פורום כזה. בני הבכור נפל בלבנון לפני שבע וחצי שנים בלבנון, שני בני הנותרים הם אחים שכולים וגם בשמם אני מברך על פתיחת הפורום הזה. ואם מותר לי להתחיל עם העלאת נושא לדיון באותו מהלך של ברכת הצלחה לפורום:

מה דעתכם אחים שכולים על ביקורכם בבית העלמין במועדי האזכרה?

האם הנכם נוטלים חלק ומשתתפים בהם בכל שנה?

האם קשה לכם לבקר בבית העלמין?

האם קשה לכם לראות את הכאב של הוריכם?

האם ישנו גיל או מגבלה אחרת המונעת השתתפות אח(ות) שכול(ה) באזכרה?

האם יום הזיכרון לחללי צהל למשל חשוב (למי ששכל אח או אחות בצבא) יותר או פחות מיום האזכרה הפרטי?

 

[קופצת לבקר]

תשובותי:

אני ארשה לעצמי לא לענות לפי הסדר: אחד הדברים שהכי קשים לי זה לשמוע את אבא שלי בוכה כל פעם מחדש באזכרה.האבל שלו ושל אמא שלי הוא שונה,וצורת ההתמודדות שלהם היא אחרת,אבל בהחלט-מאוד קשה לראות את כאב ההורים. אני אישית הולכת לבית העלמין כל שנה(אחי נפטר לפני 7 שנים,מסרטן),ולא רק במועד האזכרה. בפעמים הראשונות שהלכתי לבית העלמין זה היה קשה בטירוף.גם בפעם הראשונה לאחר הפטירה שלו, כשראיתי את ביה"ח בו הוא אושפז קפאתי לרגע. לא חושבת שיש (או צריכה להיות)הגבלת גיל.אחי הקטן הולך לבית העלמין מאז גיל 5.

 

[einat המקורית]

אלמרה שלום

אשמח לענות לשאלותיך אך אצל כל אחד זה שונה כי זה לפי התחושה שעל הלב, בקשר לביקור בבית העלמין במועדי האזכרה אני מקפידה מאוד כי זה יום של כאב שאני מאמינה שצריך לעבור ואני מאמינה שבאותו יום צריך ללכת למקום בו קברנו אותה אך אם זאת אני מאמינה שהיא נמצאת איתי ולא שם אלה רק השמלה של הנשמה נמצאת בבית העמין,כמו כן אני הולכת גם ביום ההולדת שלהואם אני נמצאת בבית העלמין לאזכרה אחת או חלילה לוויה אני הולכת לקבר של אחותי וכן זה קשה ללכת לשם אך אלו החיים וצריך להתמודד איתם כולל הקשיים שתמונים בהם, את הכאב של ההורים שלי ברור שקשה לי לראות כי אני איבדתי את החותי אך הם איבדו את ביתם הקטנה והיום שאני אמא בעצמי אני לא יודעת מה אני יעשה אם חלילה יקרה משהו לבני כי אהבה לילד היא שונה יותר וחזרה יותר כמו שאומרים הורה לא צריך לקבור ילד אלה ההפך כך זה יותר טבעי למרות שאני מאמינה שגם זה קשה אני יודעת שקברנו את סבא וסבתא שלי זכרונם לברכה זה גם היה לי קשה, אני לא מאמינה שיש גיל שמגביל אומנם לא יודעת אם הייתי לוקחת ילד קטן בלי להסביר לו לאן הולכים ומה עושים ואולי אז הייתי נותנת לו להחיט אבל אני גם לא כל כך רוצה לדעת, אני יודעת שהייתי בהריון לא הלכתי לבית העלמין והרגשתי רע אם זה אך עדיין ההרגשה היתה שלא ללכת ולא לערבב את החיים שאני יוצרת אם המוות לפני שהוא בא לעולם יש כאלה שאומרים שכלה מרגע המקווה אינה אמורה ללכת לבתי עלמין עד יום הנישואין הראשון ואני כן הלכתי בלילה לפני החתונה וגם כמה ימים אחרי כי אחרי הכל זאת אחותי. בקשר לשאלתך האחרונה אני לא יודעת אולי זה פחות חשוב או יותר או אפילו באותה מידה טליו באדם ובתחושתו. מקווה שעזרתי ואולי אפילו טיפה, עינת

 

[טלי12546]

ככה

אין הרבה מה להגיד..גם עם תלך לא יעזור כלום!,אף אחד כבר לא יחזיר אותה או אותו לחיים.

כמובן,אזכרה דבר חשוב אז אני לפחות משתדלת להגיעה.

בהתחלה היה קשה..לפני 3 שנים בערך,אחרי זה כבר מתחילים לעכל את זה שהיא מתה.

כמובן

לא

כמובן שהיום הזה חשוב כי עדיין זה יום זכרון למשהו שהקריב את חייו למען המדינה.או שניפגע מהטרור שזה ממש לא באחריותו.

 

[solitaryshell]

שרשור

ראשית, תודה. אני מקווה שהפורום יעזור לרבים. שרשרתי את ההודעה שלך משום שאני חושבת שאלו שאלות חשובות, שהציפיות של החברה ולפעמים של ההורים אינן תואמות בהכרח את הרגש של האח השכול. אני אישית איני 'אוהבת' לבקר בבית העלמין, זה קשה לי, זה מציף כאב שהוא בלתי נסבל מבחינתי, למרות שישנם מקרים בהם יש לי דחף חזק ללכת לבית העלמין ואז מבלי לחשוב פעמים אני הולכת (בדרך כלל במצבים של רגשות עזים בין עם כאב עצום או שמחה), ימי ההולדת של מוריה (אחותי) והאזכרות הם דוגמאות לימים כאלו. אני חושבת ומרגישה שמוריה איתי בכל מקום, היא בליבי, בנשמתי, היא חלק ממני ולכן לא רואה בבית העלמין מקום הכרחי לביקור. האם קשה לי לראות את הכאב של ההורים שלי? כל כך קשה לי שאני משתדלת לא להראות להם את הכאב האישי שלי. אני אפילו לא יכולה לדמיין את הכאב שלהם, אם הכאב שלי הוא כל כך עצום שלהם ודאי פי כמה וכמה...

 

[אלמרה]

רויטל את מתוקה אמיתית ומנהלת פורום

וכבר גילית יוזמה והתחיל פה שרשור של תגובות וכך צריך להיות פה כדי שנושא ימוצא ותהיה הזדמנות לגולשים לבקר ולהספיק לקרוא. ברור כי בהתחלה כל גולש מברך רוצה לראות את שמו בנפרד וזה בסדר. את תתני לזה יום יומיים ותשרשרי את הברכות לשרשור אחד כדי לתת לכולם לראות את כל מה שהצטבר בינתיים וזיכרי רק עד 15 שרשורים נשארים בדף הפורום הראשי. כתבתי מתוקה על שום שרגישותך לסובבים אותך כולל הורייך יוצאת דופן, האבל הוא אכן אישי ואינדיבידואלית כל אחד לוקח אותו שונה, וכך גם אי אפשר להגדיר מהו "אבל נכון" או "אבל סטנדרטי" כל אחד ואבלו וצורת התבטאותו. אתן לתגובות להצטבר ואחרי כן אספר לכם מדוע שאלתי את השאלות הללו... ובניגוד גמור לכל מקרה ומקום בהם מתאספים אנשים, צר לי על כל מי שמצטרף למשפחה הזו (של השכול) אבל אם נגזר לפחות טוב שיש היכן להתאסף ולדון בנושאים הכאובים.

 

[erandd]

היי רויטל

אני רואה שמשתמשים בשם האמיתי, אז היי. קודם כל כל הכבוד על הפורום, אנחנו חולקים עוד דברים חוץ משכול (תראי שתכנסי לכרטיס האישי שלי) בהצלחה

 

[solitaryshell]

תודה ערן ../images/Emo13.gif

 

[Rtitan]

אתה לא מהסס לגעת בנקודות הכי קשות..

אני יכול לספר על עצמי - בית העלמין אינו מסמל דבר עבורי, אחי שי, נמצא איתי בכל דבר שאני עושה. ללכת לבית העלמין כדי לראות אבן ששרידיו טמונים תחתיה, אינם מעלים ואינם מורידים כהוא זה. אינני הולך, אלא אם אני חש צורך ללכת (וזה אירע לפני שבועיים וחצי...) או, על מנת שאימי לא תיפגע. כאב ההורים הוא נקודה קשה... אבי נפטר 16 שנים אחרי אחי - אבל הוא מת כשנה אחריו. ביום בו אחי נפטר, הבטתי באבי, שמאיש חזק מאד, דעתן וחכם עד אין גבול - הוא היה כאותה בובה שנפלה מחוטיה... כמו מטוס שכבו מנועיו - והוא דואה אל הקרקע... זה היה קשה, בעיקר כשאתה רוצה לומר לו "היי, יש כאן עוד שני ילדים... שכחת?" וזה לא ממש עזר. לעומת אימי - אחי מת בזרועותיה, והיא, עשויה ברזל יצוק, הבינה שאסור להיכנע - והיא השתקמה. את האבל שלה, רואים בכל פעם ששמו של אחי עולה, עם הדמעות בזווית העין, והקול הרועד - אבל זה כאב מובן - ומעורר כבוד. לפני זמן מה, נתתי הרצאה, והיא ישבה בקהל... כשהזכרתי את אחי כמי שנטע בי דברים שהביאוני לכדי להיות מרצה שכזה - הבטתי בה - והיא היתה מלאת גאווה. זו היתה דרכי לומר לה תודה. מה שאני אומר לך - אני אבא בעצמי, אינני יכול לתאר מה זה לאבד בן - אבל נראה שמסע בשבעת מדורי גיהינום, יהיה נופש נעים לעומת החוויה הזו. עם זאת - זכור שיש לך עוד שני ילדים - והם צריכים אותך ואת זוגתך, היום, יותר מאי פעם. בהצלחה...

 

[אלמרה]

תודה תודה... אני אכן מנסה לגעת

ובנקודות הרגישות מזוית הראיה של אח שכול ולא אב שכול שכן אני כנראה כמו אימך, את האבל שלי הפרטי איני מחצין ולכאורה עלי נראה כאילו כלום... אני ובני השני מרבים לבקר בבית העלמין (אני גרוש מאימו) והיינו נפגשים במקרה וללא תאום אפילו בשעות לילה מאוחרות כשכל אחד מאיתנו מגיע מבילוי אחר... הנושא שבוער בעצמותי (הנה אני מביא אותו מוקדם ממה שחשבתי) הוא הביקור של בני הצעיר בבית העלמין. על זה יש לי ויכוח עם אימו (הוא בני מנישואי השניים). היא טוענת שהוא צעיר מדי ולא טוב לו ובעצם הימים הללו אני מנהל איתה על כך מאבק משפטי!!! הנה אמרתי.

 

[adi g1]

אפשר לדעת בן כמה הבן שלך.?

 

[אלמרה]

שמונה וחצי שנים...

זה אבסודר... אני יודע...

 

[solitaryshell]

ניסיתם לשאול אותו מה הוא רוצה?

הוא מספיק גדול להחליט בעצמו אם הוא מוכן להתמודד עם הליכה לבית הקברות. האמת היא שאני לא חושבת שיש פה ילד בן שמונה (לפחות בנתיים), שיכול להגיד לך איך הוא מרגיש. במקרה שלך, למיטב הבנתי קיימים שני גורמים נוספים (הכל השערות): 1. האם של הילד (שאני מבינה שהיא לא האם של אחיו) - והיא דואגת כנראה שהבן שלה יחשף מוקדם מידי לבית הקברות, שהוא לא מוכן עדיין, וכיוון שאינה אם שכולה היא לא מבינה את הרגשות שלך, והצורך שלך בכך. 2. הבן הצעיר שלך, לא זכה ממש להכיר את אחיו, ורק שמע עליו. אולי כדי להתייעץ עם פסיכולוג (אם לא עשיתם את זה). אני בטוחה רק בדבר אחד, לא צריך לקחת את הילד לבית הקברות אם הוא לא רוצה, יום אחד הוא ירצה, ואז הוא ילך. ואם הוא רוצה אין לאף אחד זכות למנוע את זה ממנו, אחרי הכל מדובר באח שלו.

 

[Rtitan]

גירושין - נושא מוכר לי בעל כורחי...

אל תכריח... לך איתו (מה שהוא רוצה - לא אתה, ולא גרושתך...) צר לי שאני נוקט עמדה נחרצת - אבל... אני מאד מבין אותך, עם הרצון שהבן הצעיר יידע ויכיר. אבל תן לו לעשות את זה בקצב שלו - בעיקר אם על הרקע הזה תכנס עם אימו למלחמה משפטית - הוא יאשים את עצמו (שוב...) וזה מאד ירחיק אותו מאחיו - בדיוק התוצאה האחרונה שאתה רוצה. ואשר ללא להחצין רגשות - זה גם לא טוב... אתה אנושי - וסביר שתתאבל עליו - רק אל תשכח את שני האחרים. אני קשה מדי? מקווה שלא...

 

[Rtitan]

היי רק עכשיו ראיתי - אתה טיסנאי ../images/Emo13.gif

גם אני - כשאני יורד אל הקרקע מהעבודה...

מטיס רדיו - F3A

 

[אלמרה]

הטיסנאות היתה תחביב משותף לי ולבני

הגדולים. בחופש הגדול הקרוב נבנה אני ובני הצעיר טיסן ונתחיל בתחביב שוב. אכן, גם ימי ריח המתנול והניטרו חסרים לי... מראשוני המטיסים במועדון התעופה בראשל"צ היינו.

 

[רעוּת]

...

אני מעדיפה ללכת לבית עלמין לבד, ולא באזכרות. אבל אם צריך...אז מה לעשות, צריך. בינתיים, לא היתה שנה שלא באתי לאזכרה. ומעכשיו זה 24 שעות חופש על חשבון מערכת מהצבא כל שנה, אז למה לא..? זה קשה לבקר שם. מן הסתם זה לא כיף, ללכת ולראות את השם של אח שלי על אבן, ולהבין שזה בעצם מה שיש עכשיו. אבל אני עושה את זה לפעמים. לא יודעת למה. קשה לי לראות את הכאב של ההורים. לא רק בגלל שהם ההורים שלי- זה תמיד קשה לראות כאב של מישהו שאוהבים, לא? אבל יש בי קצת כעס. לאו דווקא כלפיהם. כשהוא נהרג הייתי בת 12. פתאום כל מה שאנשים אמרו לי היה "תהיי חזקה בשביל אמא ואבא", "תהיי חזקה בשביל אחותך". ביום בהיר אחד נהייתי הבכורה בבית, ופתאום אני זאת שצריכה להיות חזקה ולדאוג לכולם? כי אמא בוכה כל היום, כי אבא לא חוזר מהעבודה עד הלילה כדי לא להיות בבית? זה לא היה התפקיד שלי, להיות חזקה בשבילם. אנשים לא ממש מבינים את זה- כשנהרג לך אח, כולם חושבים על ההורים, כי להם אולי כואב יותר. ההורים לפעמים מרוכזים בכאב שלהם, ושוכחים את הילדים האחרים. אני לא יכולה להגיד שההורים שלי שכחו אותי (להיפך, אמא שלי נעשתה הסטרית ודאגנית ברמות, היא לא שכחה לרגע שיש לה 2 בנות והיתה חייבת לדעת איפה אנחנו כל שנייה..), אבל הם בהחלט היו מרוכזים בכאב שלהם ולא ממש זכרו שגם אני ואחותי בעצם איבדנו מישהו שהיה חשוב לנו כל כך. בקשר ליום הזכרון- יש משפחות שאומרות שהן לא צריכות את יום הזכרון, כי זוכרים כל השנה. נכון, אני זוכרת כל השנה, אבל גם יום הזכרון חשוב לי (ולא רק כי מקבלים 24 שעות חופש מהצבא!). לא יודעת בדיוק למה. אולי זאת האווירה פה. ביום הזכרון הקודם לא הלכתי לבית קברות, לא רציתי.

 

[solitaryshell]

../images/Emo45.gif

רעות, העזת להגיד את מה שאף אחד אחר לא אמר!!! ואם איני טועה מרביתינו מרגישים כך. למרות שאצלי הכעס מופנה כלפי אטימות החברה. איך יתכן שאנשים סביבי, שאת חלקם אני מאוד אוהבת, לא מבינים שאני גם כואבת את האובדן!!! שהמשפטים "תהיי חזקה בשביל אבא ואמא", "איך אמא מתמודדת?" (ששמעתי כבר באותו יום ארור שבו נפטרה אחותי)... גרם לי להרגיש יותר לבד. למה אף פעם לא שאלו אותי איך אני מרגישה? למה הייתי צריכה ללכת לפסיכולוגית כדי שמישהו ישמע אותי? הפורום הזה בין השאר נפתח מהסיבה הזאת. אני לא באמת חושבת שאנשים לא מתעניינים בכאב שלנו, אני חושבת שזאת הדרך שלהם לנחם אותנו. אני רק לא מסכימה אם הדרך, ולפעמים בה לי לצעוק על מישהו שיבין שאני גם בן אדם עם רגשות, ואני גם הייתי קרובה אליה, ואני רק רוצה שישמעו אותי, כמו שצויין פה, גם בלי מילים... הייתי רוצה לדבר עם חברים ומשפחה ושיקשיבו לי, לא צריך להגיב, ושאני לא יחוש שהם מאוד היו שמחים שהשיחה הספציפית הזאת תגמר.

 

[Rtitan]

כן... השניה הזו שבה מילד -

ואפילו לא הבכור, אלא סתם ילד סנדוויץ' רגיל - ל"בכור" שעליו חובת האחריות לטיפול באחות הקטנה, ובהורים שעולמם חרב מצער... ואתה רוצה לומר לכולם "היי, אני כולה בן 14 וחצי - זה אחי - אתם יודעים, תנו לי את הזמן להתרגל בכלל לרעיון שהוא איננו?" אבל כולם מצפים ממך "להיות חזק בשביל ההורים"... "להביא להם נחת..." מצד שני - ההורים עצמם לא נותנים לך לזוז, כי הם מתים מפחד שגם לך יקרה משהו. בדידות אמיתית - רק אתה עם עצמך, ואף אחד לא מבין - גם לא הפסיכולוגים שמנסים לטפל בך לפי איזו תבנית קבועה, בלי להבין שכל אדם שונה מרעהו... ואחרי כל זה. , אתה בתחרות מתמדת איתו - לא פעם שמעתי ממורים שלימדו את שנינו "למה אתה לא יכול להיות כמו אחיך?"... "שי היה ככה וככה... ", "אני מקווה שלא תבייש את הפירמה..." עד שבשלב כלשהו - עזבתי את בית הספר ולמדתי לבד (לא הפסדתי כלום - האמינו לי בזה...

).

 

[רעוּת]

../images/Emo37.gif באותו הקשר ../images/Emo27.gif

משהו שכתבתי פעם

סינדרום האח הגדול והמושלם (TPBSS)*: סינדרום האח הגדול והמושלם, פירושו, אידיאליזציה של הבן הבכור והשוואה מתמדת בינו לבין האחים הבאים אחריו. ניתן לזהות את התופעה על ידי ביטויים כדוגמת: "אח שלך לא היה עושה את זה", "תלמדי מאח שלך איך צריך להתנהג". כאשר מביאים לתשומת לב ההורים את התופעה, הם צפויים להכחיש בצורה נחרצת ולטעון, ש"אנחנו אוהבים את כל הילדים שלנו במידה שווה". עם זאת, אין להאמין להורים, שכן הם אולי אינם מודעים בעצמם לסינדרום הנ"ל. כידוע, הבן הבכור נתפס כעילוי בעיני ההורים הצעירים והנרגשים. כל צעד שהוא עושה הינו בגדר נס, וכל מילה- דברי חוכמה. תופעה זאת נמשכת לאורך שנים, גם לאחר הולדת ילדים נוספים. מקומו של הבן הבכור שמור בלב הוריו, ולעיתים הם משווים אליו את אחיו הצעירים ממנו מבלי לשים לב. תופעה זו עלולה לגרום למתחים בין ההורים לילדיהם הצעירים, ובין הילדים הצעירים לבכור. הבכור אינו חייב להתאמץ על מנת להוכיח את עצמו בפני הוריו, שכן כל דבר שיעשה הוא הטוב ביותר. אין לו במי להתחרות, הוא הראשון בכל. סינדרום זה עלול להופיע גם במקרים בהם הבן הבכור אינו מושלם- הוא אינו מצטיין בלימודים, או חס וחלילה, מופרע. קל וחומר, שכאשר הבן הבכור מושלם עד בחילה, הסינדרום חמור יותר. הערה: במידה והבן הבכור נפצע/ חולה/ נוסע רחוק/ מת, או כל קטסטרופה אחרת, התופעה מתעצמת וכל נסיון מצד האחים להגיע לרמתו של האח הבכור הינה בגדר כשלון ידוע מראש. (ההגדרה כתובה בלשון זכר, אך מתייחסת גם למין הנשי, כלומר, "האחות הגדולה והמושלמת"). *The Perfect Big Sibling Syndrome והכל כמובן, בהומור