מה עושם אחרי שהנורא מכל קרה?

[ליעד ברונר]

כן הסרטונים של אמא זה קשה...

אפילו תמונה...

כן אני מסכים באמת עדיף להרביץ לכרית...

אגב אני הרבה מעסיק את עצמי בשאלה של מה קורה אחרי המוות
הרי אני מגדיר את עצמי בתור אתאיסט... אז מה קורה אחרי המוות? נצח של כלום?

אז אתמול הייתי בקבר... כדי לשתול צמחים יפים.. וניצלתי את ההזדמנות שאני לבד... דיברתי איתה קצת.. זאת הפעם הראשונה שאני עושה את זה.
עידכנתי אותה במה שקורה.. דמיינתי את התגובות שלה...
זה קצת עזר לי משום מה למרות שאיפה שהוא בפנים אני יודע שאני מדבר עם עצמי.

 

[Lao]

אז זהו, שאני לא אתאיסטית.

{למרות שאחת ההגדרות לאתאיזם זה אי אמונה באלים או אלים, אבל ישנם אתאיסטים שמאמינים בדברים שמעבר כמו תודעה רחבה יותר, או המשכיות נשמה וכו'}.

אני אישית מאמינה. לא מסורתית בכלל, לא עוקבת אחר שום דת כי יש לי השגות וטענות כלפי כל דבר שמנסה להקיף במסגרת חוקים דבר שלפי דעתי אי אפשר באמת להבין.
אני כן מאוד מאמינה בהמשכיות הנשמה, התודעה, או איך שלא תקרא לזה. גם לפני כל המחלה עם אמא תמיד קרו לי דברים שגרמו לי לחקור ולהאמין, ואחרי הסרטן ובייחוד אחרי שהיא נפטרה אני מאמינה שהיא ממשיכה להתקיים, פשוט בצורה אחרת.
דווקא בגלל זה מוזר לי לדבר לקבר. {למרות שעוד בכלל לא הייתי שם לאחר הלוויה}. כי אני, מבחינתי, המהות של אמא שלי המשיכה למקום אחר, המשיכה בדרכה. מה שנמצא באדמה זה הגוף שבו הייתה בתקופה הזו, ועכשיו עזבה אותו. כרגע זה רק תזכורת לעבר הזה.
אל תבין אותי לא נכון, זה מרגש לפי דעתי לדבר אל קבר וכל אחד צריך לעשות כראוי בעיניו. אני פשוט בדיוק העלתי את הנושא הזה עם בן זוגי לפני כמה ימים.
לכן אני לא מחכה עד לקבר. ברגע שמתחשק לי, או שמרגיש לי שאני מסוגלת להתמודד עם זה, אני מתחילה לדבר אליה במחשבותי. פעמיים ביקשתי שתשלח לי סימן, ופעמיים קיבלתי סימן. אחר כך ביקשתי עוד אחד ולא קיבלתי ושאלתי את בן זוגי למה הוא חושב שזה קורה. ואז הוא ניפץ לי את הסברה שזה קל לעשות. אולי למרות שלי זה נראה טרוויאלי לשלוח סימן לחיים, אולי זה דווקא דורש מאמץ מסויים? ומה שבאמת גרם לי לעצור ולחשוב "את עוברת עכשיו המון, אבל לא חשבת שאולי גם היא עוברת עכשיו המון?"

אני מאמינה שהיא ממשיכה איפשהו. אני מאמינה שניפגש מתישהו. כרגע אני מתאבלת על כך שיותר הגוף הזה שלמדתי לאהוב ולהכיר כבר לא יחבק אותי. כבר לא נאכל סושי ונשתה יין. זה הדברים הכי קטנים אולי, אבל זה מה הופך את זה לאמיתי.

 

[saribon]

כאילו כלום לא קרה..

אי אפשר לחזור לחיים כאילו כלום לא קרה, אבל אפשר לחזור לחיים למרות שאבא או אמא נפטרו..
ויקטור פרנקל, אבי תורת הלוגותרפיה דיבר על מציאת משמעות ועל הבחירה איך להגיב למצבים. גם במצבי קיצון נוראים כמו מחנה ריכוז - בו נשללו מאדם כל חירויותיו וכל סממני כבודו האנושי - נותרה לו הבחירה איך להגיב -מתוך המשמעות שהוא מוצא לחייו.
אז כן - קשה "לחזור לחיים" ומצד שני אנחנו חוזרים. עם הכאב, עם הצלקות שנותרו בנו, עם הזכרונות הקשים והטובים מכל התקופה - עם סך כל מה שהתרחש בחיינו -אבל אנחנו ממשיכים לחיות.

ושמעתי על הסרט - מאוד רוצה לצפות בו.

 

[chenmatix1]

קראתי את מה שכתבתם ורציתי מאד לכתוב לכם

הזדהתי עם הרבה דברים שכתבתם , כשאבא שלי רק נפטר החלטתי לחקור את העניין הזה של מסע בזמן בעבר או בעתיד, היו לי רעיונות מטורפים לכל מיני דברים שאני אוכל לעשות
אם אני אצליח לטייל בזמן ואיך זה יעזור לי לפגוש את אבא. אני זוכרת שקראתי המון מאמרים בפיזיקה על זה, עד שיום אחד פשוט הפסקתי. עוד משהו שעשיתי זה היה לראות סדרות קוריאניות, אין לי מושג למה דווקא ראיתי את הסדרות האלו אבל זה הצליח להרגיע אותי, וזה הצליח להפסיק את כול המחשבות הקשות. התקופה הראשונה היא כל כך קשה ולי היא הייתה קצת מטורפת מבחינת המחשבות שעברו לי בראש. יש את המשפט הזה שכול הזמן אומרים, שהזמן מרפא, אני לא חושבת שזה נכון
מה שכן זה שתרגלים, גם למצב הנוראי הזה לאט לאט מתרגלים ולומדים איך לחיות איתו. יש תקופות רעות ויש תקופות יותר טובות מתישהו
ולא ברור בדיוק מתי זה קורה לומדים לחיות עם הדבר הזה.
אני שולחת לשניכם חיבוק גדול, מתי שאתם צריכים מישהו לדבר איתו אתם מוזמנים לכתוב לי

 

[healerit]

אני מאחלת לך שלא תדעי עוד צער כזה

איבדתי את אבי לפני שנה כמעט, אחרי שנה ו-8 חודשים של מלחמות, טיפולים, שיטות.
ליוויתי אותו ולכן אני מאוד מרגישה בחסרונו ביום יום.

כל אחד מקבל את האבל בצורה אחרת ואין לוח זמנים מדוייק לתהליך שעוברים.

אני פשוט מוקירה כל רגע שעברנו יחד. כל חיוך של אבי. את כל האהבה והדאגה שקיבלתי ממנו.
הוא לא הפסיק לדאוג לי כשחלה. הוא תמיד רצה שיהיה לי טוב. נרקם בינינו קשר חזק ומיוחד בעקבות המחלה.

גם אני עדיין לא יודעת איך להתמודד עם השבוע האחרון לחייו של אבי. הגסיסה היא לפעמים קשה ומייסרת לחולה ולמשפחה.
הייתי רוצה למחוק את השבוע האחרון מהזיכרון. אני רוצה לשחרר אותו. לכבות אותו. טרם עבדתי על העניין הזה...

אני מציעה לך לאפשר לדברים לחלחל בקצב הנכון עבורך, לאפשר לעצמך לחוש את הכאב והצער על לכתה של אמך. לבכות. לשחרר כעס, אכזבה וכל רגש שעולה.
ככל שמשחררים חשים הקלה והדבר הזה תופס פחות ופחות מקום בפנים. וכשיתפנה מספיק מקום תוכלי להכניס דברים חדשים ונהדרים.

 

[Lao]

משתתפת בצערך

אני חושבת שאני נותנת לעצמי להרגיש ולעשות מה שמרגיש נכון {למעט אולי בזמנים שאני בעבודה - אני עובדת עם ילדים, אז זה קצת לא אפשרי להתפרק פתאום מולם}. אבל באופן עקרוני תמיד הייתי מאוד פתוחה עם עצמי, והסביבה הקרובה שלי גם מאוד מקבלת. אז זה מתאזן טוב.

הבעיה היא שזה פשוט כואב. גם אם אני עושה כמו שאומרים לי, אני עדיין כואבת. ואני פשוט משתפת אחרים בזה כי זה גם מה שמרגיש לי נכון. כרגע הפורום הזה הוא קבוצת התמיכה שלי.

אני נורא מבינה את הרצון הזה למחוק את הגסיסה מהראש. אולי לא למחוק אבל לשחרר מעצמך. אוף..

 

[healerit]

טוב שאת נותנת מקום לכאב

והפורום הוא מקום נעים ותומך.

אני מקווה שעם הזמן הזיכרון של הימים האחרונים יתערפל ויטשטש.
לפעמים אני מתבאסת שיש לי זיכרון טוב. לא תמיד זה משרת אותי

אני חושבת שזה עולה בי בימים האחרונים ביתר שאת כי יום השנה מתקרב.
לפי התאריך העברי אנחנו אמורים לעלות לקבר ב 15/2 (בלועזי זה 28/2).
זה יוצא יומיים אחרי יום הולדתי. השנה ביום הולדתי עולה הסרט שלי בסינמטק תל אביב.
יש לי הקרנה חגיגית עם קבלת פנים וכל זה בצל יום השנה (שהוא יומיים אחרי כאמור).

עכשיו אני בבית, לובשת פליז של אבא שלי.
הוא נתן לי אותו שנה לפני שחלה כשבאתי לבקר אותו ביום קר והוא ראה שאני לא לבושה כמו שצריך.
אמרתי לו: שתדע שאני לא מחזירה אותו. הוא מה זה כיפי.
הוא אמר: קחי. את לא צריכה להחזיר.
תמיד היו לו כמה כאלה ענקיים ומחממים.

ניתן לזמן לעשות את שלו, ננשום עמוק... נשחרר...

 

[Lao]

אז קודם כל, המון מזל טוב!

גם על יום ההולדת ובעיקר על הסרט המתקרב! אשמח לשמוע עליו, אם לא על גבי הפורום, אפשר גם במסר.
אני חושבת דווקא שזו סגירת מעגל, שגם יום ההולדת, גם הסרט וגם יום השנה מתרחשים אחד בתוך השני. כי זו באמת תמונת הראי עכשיו - זה הזכרונות של העבר, עם הקיום הלא גשמי שלו כרגע, בתוך חגיגת החיים שלך יחד עם ההגשמה העצמית שלך.
האמת שאני אפילו חשבתי על זה, כי תמיד אצלי זה קורה בצירופי מקרים שכאלו {ואני לא מאמינה בצירופי מקרים}, הנחתי שבטח ביום השנה שלה, משהו טוב יקרה עם החיים שלי - אולי הוצאת ספרים תקח את הספר שלי לדוגמא. איכשהו הייתה לי הרגשה כזו.

ספציפית עכשיו, אני נמצאת ביומיים טובים אחרי שבוע רע מאוד. אז עכשיו דווקא הזכרונות הטובים מאמא, ובעיקר השיעורים שהיא נתנה לי על החיים, התחושה שהיא תמיד איתי, מלווים אותי.
כרגע, אני יותר אופטימית.

מזל טוב וחיבוק מעודד ליום השנה.

 

[healerit]

המילים שלך מחזקות מסר נוסף שקיבלתי

כשבחרתי קלף מהחפיסה של לואיז היי יצא לי "אני אוהבת את החיים".
והנה את כותבת לי "חגיגת החיים"

אני עדיין לא מרגישה בתוך חגיגת החיים. אני בעיקר מרגישה עייפות של הגוף והנפש מהשנה המתישה הזו.
אני מקווה שהתחושה הכבדה תחלוף לאחר יום השנה וההקרנה החגיגית.

הלוואי שהספר שלך יצא לאור עוד לפני יום השנה

דברים טובים באים אלינו כל הזמן.

מזל גדול שיש לך זכרונות טובים עם אמך. היאחזי בהם והם ימתיקו את תמיד את חייך. ההורים שלנו תמיד איתנו במימד כזה ואחר. נשמות אוהבות שרוצות בטובתנו.

לפני שבוע כשהייתי עמוסה מאוד "שמעתי" את אבא שלי אומר לי: את צריכה עזרה. את יכולה להרשות לעצמך. תקלי על עצמך.
וכך עשיתי.
הזכיר לי שהוא כל הזמן אמר לי: קחי מנקה כמה פעמים שאת צריכה, אני אתן לך כסף. אני לא רוצה שתתעייפי. יש לך מספיק איתי.
אגב, בתקופת הגסיסה של אבי בדיוק היינו במעבר דירה. בגלל מה שקרה בעלי העביר את הדירה בעצמו ולמעשה נכנסנו אליה כשקמנו מהשבעה.
אבא שלי עבר דירה לעולם הבא בזמן שגם אני עברתי דירה. הזוי!

צילמתי את הסרט שלי, "הצגה יומית" במשך 3 שנים והייתי במשך שנה ומשהו בעריכות. ערכתי וערכתי ולא הייתי מרוצה.
כשאבא שלי חלה החלטתי לתת פוש רציני ולסיים את הסרט. ידעתי שהוא יזדקק לי מאוד. לכן סיימתי את הסרט הכי מהר שיכולתי והתפניתי לטפל בו.
מאוד רציתי שיראה אותו אבל לא יצא. היו שתי הקרנות אבל הוא לא הרגיש טוב. אחר כך לא רציתי להראות לו כי בסרט יש קטעים עצובים והדבר האחרון שרציתי היה לגרום לו עצב.
הוא בטח יצפה בסרט מלמעלה. מקווה שיאהב!

"הצגה יומית" (הסרט!) עולה בסינמטק ב-13/2. פרטים כאן וגם בפייסבוק של הסרט.

יום מקסים וחמים

 

[Lao]

גם אמא שלי לא הספיקה לקרוא את הספר שלי.

תמיד סיפרתי לה קטעים, או חלקי עלילות. איכשהו {לפחות בנתיים} זה לא כל כך צורב לי, כי אני מאמינה שהיא תספוג את מה שיצרתי בצורה אחרת. אבל לשמחתי כן הספקתי לספר לה משהו - הספר הוא בעצם ספר ראשון מתוך סדרה של שישה ספרים. וממש בחודש האחרון לפני ההדרדרות במצבה, פתאום סיפרתי לה קו עלילה שלם, איך הוא מתחיל ונגמר בסוף הסדרה, והיא נורא אהבה את זה.

האמת שהספקתי קצת להתעצב מאז שהגבתי לך. הגעגועים גברו לרגע.

כל הכבוד שלקחת עזרה.

 

[saribon]

עצב וגעגוע הם דברים שונים

ובהחלט חלק משמעותי מחיינו..
אני רוצה להגיד לך שמהודעה להודעה את נשמעת טוב יותר, כאילו משהו פנימי בתוכך, למרות כל הכאב והבלבול מאפשר לך לנשום ולדעת שאת תחזרי לשמוח ולחיות.
כלי שמאוד עוזר לי היא המדיטציה. לרוגע, להסדרת מחשבות ולתובנות. מאוד לא מסובך ומאוד זמין. היום אני כבר לא צריכה תמיד לשבת בשביל להרגע. מספיק שאנשום עמוק ואזכיר לעצמי שאני בבית (הבית הוא אני עצמי בתוך עצמי-המקום הכי בטוח בעולם)..
ממליצה מאוד על האתר של דר' סטיבן פולדר - איש מקסים ומופלא, ואחת מדמויות המפתח עולם המדיטציה בארץ - באתר שלו תמצאי שיחות שלו על נושא המדיטציה וחלק מהם גם מתייחסות ספציפית לנושא אבל. מאוד ממליצה. ממליצה גם על סדנאות שלו - בהן התנסיתי. האיש פשוט משרה שלווה בעצם מהותו..

 

[Lao]

תודה, זה נחמד לשמוע הבחנה כזו.

בעקרון אני חושבת שזו נובע משני דברים-
1. אמא ואני היינו הכי אופטימיות בעולם. זו היא המורשת שלה ואעשה לה עוול אם אשתנה. מה גם שזה הדבר האחרון שהיא הייתה רוצה שיקרה בגללה, שמשהו מהותי בי ישתנה והשמחת חיים שלי תכבה.

2. אם אשב וארחם על עצמי על כך שיותר אמי לא כאן, זה לא יעזור. אלו הקלפים שחולקו לי ועכשיו התפקיד שלי לעשות איתם את המיטב. זה קורע אותי שהיא הייתה צריכה ללכת ממני כל כך מוקדם. אבל אני לא יכולה לעשות עם העבר כלום. אז לפחות עם ההווה והעתיד. אז לפעמים אני בוכה, וכואבת המון, אבל אני לא נותנת לעצמי ליפול לרחמים.

האמת היא שהלכתי למה שמישהי כאן המליצה לי עליו - עצומת הרכות. מבחינת מדיטציה, פעם הייתי נוסעת המון לאשרם ועושה שם כל מני סדנאות, אבל עכשיו זה יותר שיחות עם עצמי או עם אמא.
לא מכירה את דר סטיבן פולדר, אחפש עליו. תודה!

 

[Lao]

גם אמא שלי לא הספיקה לקרוא את הספר שלי.

תמיד סיפרתי לה קטעים, או חלקי עלילות. איכשהו {לפחות בנתיים} זה לא כל כך צורב לי, כי אני מאמינה שהיא תספוג את מה שיצרתי בצורה אחרת. אבל לשמחתי כן הספקתי לספר לה משהו - הספר הוא בעצם ספר ראשון מתוך סדרה של שישה ספרים. וממש בחודש האחרון לפני ההדרדרות במצבה, פתאום סיפרתי לה קו עלילה שלם, איך הוא מתחיל ונגמר בסוף הסדרה, והיא נורא אהבה את זה.

האמת שהספקתי קצת להתעצב מאז שהגבתי לך. הגעגועים גברו לרגע.

כל הכבוד שלקחת עזרה.