מולי-בקשה עזרה לבעייתי הקשה
מולי שלום, הסיפור שלי מאוד ארוך ועל זאת קבל את התנצלותי. אשמח אם תוכל להקדיש לי כמה דקות חשובות כי בעיה זו היא בעיה מאוד קשה בחיי ואני כל הזמן מחפש תשובות ותקוות מאנשים גם אפילו אם אני שואל זאת על גבי פורום באינטרנט כי כל פיסת מידע אלי תביא לפיתרון. אני אור, בן 20, חייל וכדורסלן. כיום אני בהפסקה של הכדורסל עקב פציעה בקרסול אך מתאמן בחדר כושר ורץ. מולי, הבעיה הקשה שלי היא סיפור חיי שפגע בי לכל אורך השנים ובמיוחד במקצוע האוהב עלי שרציתי ורוצה לפתח-כדורסל. אני התחלתי לשחק כדורסל מאז כיתה א' ומאז תמיד זוכר את עצמי כפעיל ספורטיבית והשתתפתי בהרבה חוגי ספורט שונים כמו כן. בכיתה ג'-ד'-ה' שיחקתי כדורסל תמיד עם הבני מחזור שלי ומיד לאחר האימון היה המחזור מעלי מתאמן והייתי מתאמן גם איתם. אף פעם לא זכור לי שהרגשתי עייפות. זכור לי שהייתי ממשיך להתאמן כמו שד ומרביץ ביצועים של כושר שאף אחד לא האמין מאיפה הכח שלי. לשמחתי הצלחתי גם להציג כישורים בתחום הכדורסל. בכיתה ז'-השתתפתי פעם ראשונה במרוץ 10 ק"מ בעירי. באותו מרוץ עשיתי תוצאה של 47 דקות בערך. ולאחר מכן בצהריים היה לי עוד משחק כדורסל. לא הרגשתי עייפות ולא כלום והמאמן בכלל לא האמין לי שלפני עשיתי את המרוץ. עד עכשיו הקדמה. הסיפור בעצם מתחיל מכיתה ח' בגיל 13. בגיל הזה עברתי ניתוח כנגד הזעת יתר בכפות ידיים. מאז כל חיי השתנו. מלבד התופעות לוואי שקיבלתי-לא מזיע בכלל בפנים וממש קצת בידיים ולא מזיע בעורף ובצוואר. לעומת זאת מזיע כמו מטורף מהחזה ומטה. ככה המצב עד היום. מלבד דברים אלו באימון הראשון אחרי הניתוח-כ-3 שבועות אחרי התאוששות מהניתוח-זכור לי את האימון כאילו הלכתי להתעלף. הרגשתי מועקה רצינית ולא יכלתי לנשום. זכור לי גם כאבים בחזרה במגע ללא קשר לאימון. חשבו שיש לי דלקת ריאות והדבר נשלל. חשבתי שפשוט איבדתי כושר והמשכתי להתאמן. אחרי כמה אימונים המאמן בעצמו בא אלי ושואל מה עשו לי בניתוח כי אני מתאמן כמו בן אדם עם כושר של סמרטוט. לא ידעתי מה להגיד לו. מאז המשכתי להתאמן והעלתי תכושר אך עדיין הרגשתי רע ולא הצלחתי לחזור למה שהייתי ואפילו לא התקרבתי. הורי ואני החלטנו ללכת יותר רחוק ופנינו לויינגייט לבדיקה. הגענו למנהלת המחקר של הספורט, באותו זמן זו הייתה נעמה קונטנטיני. החלטנו לבצע בדיקת ריאות עק שהייתי קטן היה לי חשד לאסטמה. הבדיקה יצאה תקינה. הבדיקה התבצעה על מסילה. לאחר מכן עשיתי שוב בדיקה על מסילה-ארגונומטריה. בא פה נתון מעניין. באמצע הבדיקה, הרופאה ראתה כי הדופק שלי עולה מאוד לאט ואף נתקע ובגלל שרצתה להביא אותי לדופק מרבי הגבירה לקצבים גבוהים ושיפועים גבוהים. הבדיקה לבסוף הופסקה על ידי. הגעתי לדופק מירבי 190. דופק מירבי כזה בגיל 13-14 לא מזהיר. נעמה חשבה שלא התאמצתי ולא משכתי את עצמי. אני הסברתי שפשוט לא יכלתי יותר ומאז ומתמיד אני אף פעם לא וויתרתי אם יכלתי להמשיך תמיד הייתי פייטר בקטעים של ראש כנגד עייפות אבל שם פשוט נגמרתי ולקח לי הרבה זמן להתאושש מהבדיקה. הוחלט שאני אלך על תזונה.הלכתי לתזונאית זהבה אחת שמוכרת בתחום הספורט והיא עשתה לי תזונה רצחנית-הייתי ללא סוכרים בלי חלב ועם לחם שיפון ודברים בריאים למשך חצי שנה. הדבר כמובן לא הביא לשיפור. לאחר מכן נעמה החליטה לנסות הכל זאת לתת לי משאף כנגד אסטמה-ונטולין. הדבר לא עזר ואף גרם לי להרגיש רע. נעמה קבעה שאני כשיר להכל ואני בריא כשור ופשוט להמשיך בהתאם ליכולתיי. אני נורא התאכזבתי. הרגשתי שהיא פשוט חרצה את גורלי. מאז ניסיתי גם בעצת הפיזיוטרפיסט של הקבוצה שלי לקחת כל מיני אבקות שמחזירות את המלחים במהירות-בגלל שאני מזיע ממש המון. לאחר כשבועיים הפסקתי כי לא הרגשתי שיפור. אני באמת מזיע המון המון בכל אימון החולצה שלי פשוט ספוגה וכמו כן המכנס. תמיד שהייתי נופל היו צריכים לנקות את הפרקט שעה. הסיפור ממשיך בעצם בכך ששנה אחרי שעשיתי את התוצאה במרוץ רעננה של 47 דקות בערך עשיתי תוצאה של שעה ורבע! אין יותר הרגשת אכזבה מהדבר הזה. שנה אחרי כבר עשיתי 55 ושנה אחרי 50. אך עדיין עד היום אני לא מרגיש את מה שהרגשתי בעבר. ואת כמה שזה רחוק אני זוכר את התחושה של החוזק, של האי עייפות, שאין מה שיעצור אותי. לא כאב לי כלום לא מנע ממני להמשיך תפעילות שום דבר. והיום? רק כאבים רק קושי רק עייפות. שמתי לב גם מכיתה י"א-גיל 17 שהרגליים שלי כמעט כל אימון מתעייפות ממש עד כדי כאבים ועד כדי כובד ועייפות מוחלטת. דבר זה נמשך עד היום. בעיקרון העייפות הזאת יכולה להתחיל מיד אחרי כמה ספרינטים. אני הרבה פעמים הייתי מתעייף יותר מאחרים. אבל לפחות זכיתי בראש שנלחם בעייפות ותמיד הייתי סוחב את עצמי עד סוף האימון בכח. כל אימון הייתי צריך לשכב בצד כמה דקות כדי להתאושש. שמע מצד אחד אני נשמע כמו בן אדם עם בעיה גדולה. מצד שני אני אמרתי שאני רואה לבדוק את עצמי ואת היכולות שלי והלכתי לגיבושים בצבא. עברתי יום סיירות בוינגייט והעבירו אותי לגיבוש מטכל. היום סיירות היה כמה שעות טובות בהם הובלתי כל הזמן בכל הפעילויות דבר שבהחלט שמחתי. יש לציין שאחרי הפעילות הייתי שפוך לגמרי אבל זה כולם היו ככה. בגיבוש מטכל לא הייתי בין הטובים אך נפצעתי בגב בהתחלה. כיום אני גם מתאמן בחדר כושר-אימוני כח ואירובי. לשמחתי יש לי ידע בתחום-עברתי קורס מדריכי חדר כושר בוינגייט. לאחרונה גם קניתי שעון דופק על מנת לעבוד כמה שיותר נכון ולדעת בכל רגע נתון מה הדופק שלי. כיום אני עושה אימוני כח של שעה וחצי 3 פעמים בשבוע ואחרי כל אימון כח אני עושה אירובי-כמובן אוכל איזה חטיף אנרגיה בין לבין. אירובי אני מבצע על מסילה בשיפוע של 0 אחוז על מהירות של 12.8 במשך 40 דקות. 20 דקות ראשונות לא עובר את הדופק של 140-145. לאחר עוד 10 דקות מגיע ל155-160 ולקראת 4 דקות אחרונות של האימון מגיע לדופק של 170. בסוף האימון הדופק נמדד בדרך כלל על 174-175. לאחר אימון כזה אני גמור ומתאושש ממש לאט. לאחר 20 דקות נמדד עדיין הדופק על 120. לאחר 20 דקות לא ידוע. כל המדריכים בחדר כושר שדיברתי איתם אמרו לי שאני מטורף ומה אני בכלל מתלונן על עייפות. לעשות 12.8 קמ"ש על מסילה למשך 40 דקות זה מצוין ואני בכושר מצוין. ואני אומר יכול להיות-אבל בתכלס בשטח-באימוני כדורסל אני מדשדש. ובטח תגיד שאני צריך לעשות אימוני אינטרוולים-אך אימונים אלה אני כל הזמן עושה באימונים. אז איך הכושר שלי במשך שנים של אימונים אינטנסיביים מאוד לא השתפר? לי יש כמה השערות שחלקן אולי לא הגיוניות אך היית רוצה לשמיע אותן.
מולי שלום, הסיפור שלי מאוד ארוך ועל זאת קבל את התנצלותי. אשמח אם תוכל להקדיש לי כמה דקות חשובות כי בעיה זו היא בעיה מאוד קשה בחיי ואני כל הזמן מחפש תשובות ותקוות מאנשים גם אפילו אם אני שואל זאת על גבי פורום באינטרנט כי כל פיסת מידע אלי תביא לפיתרון. אני אור, בן 20, חייל וכדורסלן. כיום אני בהפסקה של הכדורסל עקב פציעה בקרסול אך מתאמן בחדר כושר ורץ. מולי, הבעיה הקשה שלי היא סיפור חיי שפגע בי לכל אורך השנים ובמיוחד במקצוע האוהב עלי שרציתי ורוצה לפתח-כדורסל. אני התחלתי לשחק כדורסל מאז כיתה א' ומאז תמיד זוכר את עצמי כפעיל ספורטיבית והשתתפתי בהרבה חוגי ספורט שונים כמו כן. בכיתה ג'-ד'-ה' שיחקתי כדורסל תמיד עם הבני מחזור שלי ומיד לאחר האימון היה המחזור מעלי מתאמן והייתי מתאמן גם איתם. אף פעם לא זכור לי שהרגשתי עייפות. זכור לי שהייתי ממשיך להתאמן כמו שד ומרביץ ביצועים של כושר שאף אחד לא האמין מאיפה הכח שלי. לשמחתי הצלחתי גם להציג כישורים בתחום הכדורסל. בכיתה ז'-השתתפתי פעם ראשונה במרוץ 10 ק"מ בעירי. באותו מרוץ עשיתי תוצאה של 47 דקות בערך. ולאחר מכן בצהריים היה לי עוד משחק כדורסל. לא הרגשתי עייפות ולא כלום והמאמן בכלל לא האמין לי שלפני עשיתי את המרוץ. עד עכשיו הקדמה. הסיפור בעצם מתחיל מכיתה ח' בגיל 13. בגיל הזה עברתי ניתוח כנגד הזעת יתר בכפות ידיים. מאז כל חיי השתנו. מלבד התופעות לוואי שקיבלתי-לא מזיע בכלל בפנים וממש קצת בידיים ולא מזיע בעורף ובצוואר. לעומת זאת מזיע כמו מטורף מהחזה ומטה. ככה המצב עד היום. מלבד דברים אלו באימון הראשון אחרי הניתוח-כ-3 שבועות אחרי התאוששות מהניתוח-זכור לי את האימון כאילו הלכתי להתעלף. הרגשתי מועקה רצינית ולא יכלתי לנשום. זכור לי גם כאבים בחזרה במגע ללא קשר לאימון. חשבו שיש לי דלקת ריאות והדבר נשלל. חשבתי שפשוט איבדתי כושר והמשכתי להתאמן. אחרי כמה אימונים המאמן בעצמו בא אלי ושואל מה עשו לי בניתוח כי אני מתאמן כמו בן אדם עם כושר של סמרטוט. לא ידעתי מה להגיד לו. מאז המשכתי להתאמן והעלתי תכושר אך עדיין הרגשתי רע ולא הצלחתי לחזור למה שהייתי ואפילו לא התקרבתי. הורי ואני החלטנו ללכת יותר רחוק ופנינו לויינגייט לבדיקה. הגענו למנהלת המחקר של הספורט, באותו זמן זו הייתה נעמה קונטנטיני. החלטנו לבצע בדיקת ריאות עק שהייתי קטן היה לי חשד לאסטמה. הבדיקה יצאה תקינה. הבדיקה התבצעה על מסילה. לאחר מכן עשיתי שוב בדיקה על מסילה-ארגונומטריה. בא פה נתון מעניין. באמצע הבדיקה, הרופאה ראתה כי הדופק שלי עולה מאוד לאט ואף נתקע ובגלל שרצתה להביא אותי לדופק מרבי הגבירה לקצבים גבוהים ושיפועים גבוהים. הבדיקה לבסוף הופסקה על ידי. הגעתי לדופק מירבי 190. דופק מירבי כזה בגיל 13-14 לא מזהיר. נעמה חשבה שלא התאמצתי ולא משכתי את עצמי. אני הסברתי שפשוט לא יכלתי יותר ומאז ומתמיד אני אף פעם לא וויתרתי אם יכלתי להמשיך תמיד הייתי פייטר בקטעים של ראש כנגד עייפות אבל שם פשוט נגמרתי ולקח לי הרבה זמן להתאושש מהבדיקה. הוחלט שאני אלך על תזונה.הלכתי לתזונאית זהבה אחת שמוכרת בתחום הספורט והיא עשתה לי תזונה רצחנית-הייתי ללא סוכרים בלי חלב ועם לחם שיפון ודברים בריאים למשך חצי שנה. הדבר כמובן לא הביא לשיפור. לאחר מכן נעמה החליטה לנסות הכל זאת לתת לי משאף כנגד אסטמה-ונטולין. הדבר לא עזר ואף גרם לי להרגיש רע. נעמה קבעה שאני כשיר להכל ואני בריא כשור ופשוט להמשיך בהתאם ליכולתיי. אני נורא התאכזבתי. הרגשתי שהיא פשוט חרצה את גורלי. מאז ניסיתי גם בעצת הפיזיוטרפיסט של הקבוצה שלי לקחת כל מיני אבקות שמחזירות את המלחים במהירות-בגלל שאני מזיע ממש המון. לאחר כשבועיים הפסקתי כי לא הרגשתי שיפור. אני באמת מזיע המון המון בכל אימון החולצה שלי פשוט ספוגה וכמו כן המכנס. תמיד שהייתי נופל היו צריכים לנקות את הפרקט שעה. הסיפור ממשיך בעצם בכך ששנה אחרי שעשיתי את התוצאה במרוץ רעננה של 47 דקות בערך עשיתי תוצאה של שעה ורבע! אין יותר הרגשת אכזבה מהדבר הזה. שנה אחרי כבר עשיתי 55 ושנה אחרי 50. אך עדיין עד היום אני לא מרגיש את מה שהרגשתי בעבר. ואת כמה שזה רחוק אני זוכר את התחושה של החוזק, של האי עייפות, שאין מה שיעצור אותי. לא כאב לי כלום לא מנע ממני להמשיך תפעילות שום דבר. והיום? רק כאבים רק קושי רק עייפות. שמתי לב גם מכיתה י"א-גיל 17 שהרגליים שלי כמעט כל אימון מתעייפות ממש עד כדי כאבים ועד כדי כובד ועייפות מוחלטת. דבר זה נמשך עד היום. בעיקרון העייפות הזאת יכולה להתחיל מיד אחרי כמה ספרינטים. אני הרבה פעמים הייתי מתעייף יותר מאחרים. אבל לפחות זכיתי בראש שנלחם בעייפות ותמיד הייתי סוחב את עצמי עד סוף האימון בכח. כל אימון הייתי צריך לשכב בצד כמה דקות כדי להתאושש. שמע מצד אחד אני נשמע כמו בן אדם עם בעיה גדולה. מצד שני אני אמרתי שאני רואה לבדוק את עצמי ואת היכולות שלי והלכתי לגיבושים בצבא. עברתי יום סיירות בוינגייט והעבירו אותי לגיבוש מטכל. היום סיירות היה כמה שעות טובות בהם הובלתי כל הזמן בכל הפעילויות דבר שבהחלט שמחתי. יש לציין שאחרי הפעילות הייתי שפוך לגמרי אבל זה כולם היו ככה. בגיבוש מטכל לא הייתי בין הטובים אך נפצעתי בגב בהתחלה. כיום אני גם מתאמן בחדר כושר-אימוני כח ואירובי. לשמחתי יש לי ידע בתחום-עברתי קורס מדריכי חדר כושר בוינגייט. לאחרונה גם קניתי שעון דופק על מנת לעבוד כמה שיותר נכון ולדעת בכל רגע נתון מה הדופק שלי. כיום אני עושה אימוני כח של שעה וחצי 3 פעמים בשבוע ואחרי כל אימון כח אני עושה אירובי-כמובן אוכל איזה חטיף אנרגיה בין לבין. אירובי אני מבצע על מסילה בשיפוע של 0 אחוז על מהירות של 12.8 במשך 40 דקות. 20 דקות ראשונות לא עובר את הדופק של 140-145. לאחר עוד 10 דקות מגיע ל155-160 ולקראת 4 דקות אחרונות של האימון מגיע לדופק של 170. בסוף האימון הדופק נמדד בדרך כלל על 174-175. לאחר אימון כזה אני גמור ומתאושש ממש לאט. לאחר 20 דקות נמדד עדיין הדופק על 120. לאחר 20 דקות לא ידוע. כל המדריכים בחדר כושר שדיברתי איתם אמרו לי שאני מטורף ומה אני בכלל מתלונן על עייפות. לעשות 12.8 קמ"ש על מסילה למשך 40 דקות זה מצוין ואני בכושר מצוין. ואני אומר יכול להיות-אבל בתכלס בשטח-באימוני כדורסל אני מדשדש. ובטח תגיד שאני צריך לעשות אימוני אינטרוולים-אך אימונים אלה אני כל הזמן עושה באימונים. אז איך הכושר שלי במשך שנים של אימונים אינטנסיביים מאוד לא השתפר? לי יש כמה השערות שחלקן אולי לא הגיוניות אך היית רוצה לשמיע אותן.