ייתכן שלא.
לפני 43 שנה דיווחו שתי פסיכולוגיות צעירות, לורן אלוי ולין אברמסון, על תוצאותיו של ניסוי פשוט שהוביל לרעיון מכונן בפסיכולוגיה. הן ביקשו לבדוק את "תיאוריית חוסר האונים", שלפיה אנשים דיכאוניים נוטים להמעיט ביכולתם להשפיע על העולם הסובב אותם.
אלוי ואברמסון מיינו את הסטודנטים המתנדבים לדיכאוניים וללא דיכאוניים, לפי תסמינים שהמשתתפים דיווחו על עצמם, וסיפקו לכל אחד מהם כפתור ונורה שהיבהבה מדי פעם. לאחר מכן הן ביקשו מהמתנדבים להעריך מהי מידת השליטה שלהם בנורה כשהם לוחצים על הכפתור.
הממצאים היו מפתיעים. לדיכאוניים, התברר, היתה הערכה מדויקת יותר של יכולתם להשפיע על התוצאות. כך נולדה ההשערה של "ריאליזם דיכאוני" — הרעיון שלפעמים לאנשים דיכאוניים יש תפיסה מציאותית יותר של מצבם, כי הם משוחררים מהטיית האופטימיות של אנשים עליזים יותר.
רעיון זה, המסוכם במאמר המקורי במילים "עצובים יותר אך חכמים יותר", נלמד עשרות שנים במבוא לפסיכולוגיה וצוטט יותר מ–2,000 פעמים. הוא גם חילחל לתרבות שלנו, והוליד את הרעיון שדיכאון, על כל הכאב שבו, עשוי להעניק לסובלים ממנו גם כמה מתנות.
אלא שמחקר שפורסם החודש בכתב העת "Collabra: Psychology" מאת אמליה דב וחוקרים נוספים מטיל ספק במסקנה הזאת. צוות המחקר שיחזר את הניסוי המקורי, אך לא מצא קשר בין תסמיני דיכאון להטיית התוצאה. במדגם אחד, מטופלים עם תסמינים דיכאוניים העריכו את שליטתם יתר על המידה. במדגם נוסף, תסמיני דיכאון לא ניבאו הטיה מסוימת.
דון מור, אחד ממחברי המחקר החדש, אומר שהצוות ביקש לחקור אם "אשליות חיוביות" יכולות לשפר ביצועים, וזה מה שהחזיר אותם למחקר מ–1979. "ההשפעה שלו היתה עצומה, והיא התרחבה לשלל היבטים במחקר ובתרבות הפופולרית", אומר מור, מרצה לפסיכולוגיה בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת קליפורניה. "בהשפעת התיאוריה הזאת, פסיכולוגים למדו שקצת הונאה עצמית עוזרת לשרוד בחיים, שאתה צריך להאמין בעצמך קצת יותר ממה שהמציאות מצדיקה".
כבר ב–2012 נערכה מטה־אנליזה של 75 מחקרים שמצאה כי ההשפעה הכוללת של ריאליזם דיכאוני היתה מעטה וכי התוצאות הושפעו ממתודולוגיית המחקר. ובכל זאת, הרעיון נותר משכנע. "זה לא קל לנסות להפריך ממצא חיובי כוזב שעשה את דרכו אל הספרות", אומר מור.
לורן אלוי, אחת משתי הפסיכולוגיות שתיכננו את הניסוי המקורי, אומרת שאינה סבורה שהמחקר החדש מערער על הריאליזם הדיכאוני, משום שצוות המחקר לא הצליח לשחזר במדויק את הניסוי המקורי.
לדבריה, ההבדלים בתכנון של שני הניסויים עשויים להסביר את ההבדלים בתוצאות. הצוות החדש ביקש מהנבדקים שוב ושוב להעריך את ההסתברות של הידלקות הנורה, במקום לחכות עד הסוף. כמו כן, אמרה, החוקרים סיננו מראש את הנבדקים עם תסמיני הדיכאון במקום לסנן אותם ביום הניסוי, כך שמצב רוחם עשוי היה להשתנות בזמן הזה.
בריאן נוסק, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת וירג'יניה שריכז את "פרויקט יכולת השחזור" ב–2015, מתאר את המחקר החדש כ"מחקר מבוסס, בנוי היטב וכתוב היטב". "באופן בלתי־נמנע, הוא מאלץ אותנו לבחון את הביטחון שלנו בממצאים קודמים", אמר. "זה ממצא קלאסי שאני באמת רוצה שיהיה נכון. הוא נותן לכל המדוכדכים שבינינו מעט תקווה", אמר.
מתוך אתר "הארץ".
לפני 43 שנה דיווחו שתי פסיכולוגיות צעירות, לורן אלוי ולין אברמסון, על תוצאותיו של ניסוי פשוט שהוביל לרעיון מכונן בפסיכולוגיה. הן ביקשו לבדוק את "תיאוריית חוסר האונים", שלפיה אנשים דיכאוניים נוטים להמעיט ביכולתם להשפיע על העולם הסובב אותם.
אלוי ואברמסון מיינו את הסטודנטים המתנדבים לדיכאוניים וללא דיכאוניים, לפי תסמינים שהמשתתפים דיווחו על עצמם, וסיפקו לכל אחד מהם כפתור ונורה שהיבהבה מדי פעם. לאחר מכן הן ביקשו מהמתנדבים להעריך מהי מידת השליטה שלהם בנורה כשהם לוחצים על הכפתור.
הממצאים היו מפתיעים. לדיכאוניים, התברר, היתה הערכה מדויקת יותר של יכולתם להשפיע על התוצאות. כך נולדה ההשערה של "ריאליזם דיכאוני" — הרעיון שלפעמים לאנשים דיכאוניים יש תפיסה מציאותית יותר של מצבם, כי הם משוחררים מהטיית האופטימיות של אנשים עליזים יותר.
רעיון זה, המסוכם במאמר המקורי במילים "עצובים יותר אך חכמים יותר", נלמד עשרות שנים במבוא לפסיכולוגיה וצוטט יותר מ–2,000 פעמים. הוא גם חילחל לתרבות שלנו, והוליד את הרעיון שדיכאון, על כל הכאב שבו, עשוי להעניק לסובלים ממנו גם כמה מתנות.
אלא שמחקר שפורסם החודש בכתב העת "Collabra: Psychology" מאת אמליה דב וחוקרים נוספים מטיל ספק במסקנה הזאת. צוות המחקר שיחזר את הניסוי המקורי, אך לא מצא קשר בין תסמיני דיכאון להטיית התוצאה. במדגם אחד, מטופלים עם תסמינים דיכאוניים העריכו את שליטתם יתר על המידה. במדגם נוסף, תסמיני דיכאון לא ניבאו הטיה מסוימת.
דון מור, אחד ממחברי המחקר החדש, אומר שהצוות ביקש לחקור אם "אשליות חיוביות" יכולות לשפר ביצועים, וזה מה שהחזיר אותם למחקר מ–1979. "ההשפעה שלו היתה עצומה, והיא התרחבה לשלל היבטים במחקר ובתרבות הפופולרית", אומר מור, מרצה לפסיכולוגיה בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת קליפורניה. "בהשפעת התיאוריה הזאת, פסיכולוגים למדו שקצת הונאה עצמית עוזרת לשרוד בחיים, שאתה צריך להאמין בעצמך קצת יותר ממה שהמציאות מצדיקה".
כבר ב–2012 נערכה מטה־אנליזה של 75 מחקרים שמצאה כי ההשפעה הכוללת של ריאליזם דיכאוני היתה מעטה וכי התוצאות הושפעו ממתודולוגיית המחקר. ובכל זאת, הרעיון נותר משכנע. "זה לא קל לנסות להפריך ממצא חיובי כוזב שעשה את דרכו אל הספרות", אומר מור.
לורן אלוי, אחת משתי הפסיכולוגיות שתיכננו את הניסוי המקורי, אומרת שאינה סבורה שהמחקר החדש מערער על הריאליזם הדיכאוני, משום שצוות המחקר לא הצליח לשחזר במדויק את הניסוי המקורי.
לדבריה, ההבדלים בתכנון של שני הניסויים עשויים להסביר את ההבדלים בתוצאות. הצוות החדש ביקש מהנבדקים שוב ושוב להעריך את ההסתברות של הידלקות הנורה, במקום לחכות עד הסוף. כמו כן, אמרה, החוקרים סיננו מראש את הנבדקים עם תסמיני הדיכאון במקום לסנן אותם ביום הניסוי, כך שמצב רוחם עשוי היה להשתנות בזמן הזה.
בריאן נוסק, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת וירג'יניה שריכז את "פרויקט יכולת השחזור" ב–2015, מתאר את המחקר החדש כ"מחקר מבוסס, בנוי היטב וכתוב היטב". "באופן בלתי־נמנע, הוא מאלץ אותנו לבחון את הביטחון שלנו בממצאים קודמים", אמר. "זה ממצא קלאסי שאני באמת רוצה שיהיה נכון. הוא נותן לכל המדוכדכים שבינינו מעט תקווה", אמר.
מתוך אתר "הארץ".