אחרי 20 שנים
New member
מכתב לאביבה שליט
אביבה שלום בחרתי לכתוב לך עכשיו בסערת רגשות ותוך בכי כדי להסיר מנגנוני הגה שישנם אצל כל אם כשהיא חושבת עלייך. אביבה יקרה, אין יום שאנני חושבת עלייך ונעצרת לרגע. חושבת על תעצומות הנפש והכחות והאיפוק שאת מפגינה כלפי חוץ ובטוחה שכלפי פנים את שבורה וכואבת ומתגעגעת וחוששת וחרדה וכמהה מאוד לשוב ולראות את בנך, את גלעד. לחבק אותו ולאמץ אותו לליבך כשאת מריחה אותו נושמת איתו ומרגישה את הלמות ליבו ליד הלב שלך. גלעד אינו רק פנים ושם עבורי. הוא סמל לעתיד עבורי. בני בן החמש וחצי סיים היום גן חובה. במסיבה חגיגית ומרגשת. ואני עומדת מולו, מביטה בו גדל, לומד, עושה, חושב, הולך נופל וקם. מביטה בו ונמלאת אהבה והתרגשות וחדווה ושמחה . מביטה בו ובו ברגע חושבת עלייך. את, שבטח ישבת גאה ונירגשת במסיבת סיום גן חובה של גלעד, עמדת והתרגשת כמוני וכמו אלפי אימהות . עמדת והיית גאה בו , ורצית לחבבק אותו ולעצור לרגע את הזמן. והדמעות שמציפות אותי מהתרגשות וחששות מעלות את דמותך לנגד עיני. ואני רואה אותך בדימיוני עומדת ומביטה בגלעד. ואני רוצה לומר לך שגם אני לא מבינה איך שיקולים פוליטיים ומדיניים משאירים את גלעד רחוק ממך. אין אף אמא שמנהלת את המשא ומתן הזה על שחרורו של גלעד? רק אנשי צבא ומדינה? לו יכלו לשמוע קול אחד של אם בדיונים האלו - אני בטוחה שגלעד היה איתנו כבר מזמן.אני בטוחה שאמהות היו יכולות לפתור את העניין הזה בניהן מהר יותר מכל פוליטיקאי או מתווך או שליח. אין פה מקום לדברים האלו לדעתי - יש מקום לרגש בלבד. ילד נלקח מאימו - ילד צריך לחזור לאימו.בכל מחיר. זו דעתי וזו עמדתי. והיום 4 שנים לחטיפתו של גלעד, בני סיים את הגן ועולה לכיתה א. ואי אפשר לא לחשוב על מה שמצפה לו ב12 השנים הבאות ואז בא הכאב המפלח והמחשבה המפחידה מכל - הצבא. אני אומרת פה בקול רם-אני חוששת לשלוח את בני לצבא. אני מפחדת. אני מפוחדת. אני לא יכולה לחשוב על זה כל עוד גלעד לא כאן איתכם.אני חושבת שמה שאתם נותנים למדינה ב4 השנים האחרונות - לא ישווה לשום דבר שמישהו עשה אי פעם עבור המדינה. אם מחכה לבנה שיחזור מהשבי. אני כותבת את המילים הללו ומבינה את המשמעות אבל לא את ההרגשה .ליבי נחמץ. על כל יום שעובר ועל כל דיון שמתנהל ועל כל החלטה ועל חוסר שינוי. מי יתן אביבה וגלעד ישוב אליכם במהרה. אין לי מילים אחרות לומר . מי יתן ותחבקי אותו ותאמצי אותו אל ליבך ותרגישי את ליבו מול החזה שלך ואת ראשו מונח על כתפיך. וכולנו נעצור את נשימתנו עד שתוכלי לשחרר את חיבוקך ולהביט בו בשמחה ולהרעיף עליו אהבה ולהחזיר את חייך ואת חיי בנך למסלולם. בדרכי שלי אני מתפללת עבורכם בכל ליבי. ממני - אמא לילד בן 6 *המכתב פורסם עכשיו בבלוג שלי. רציתי לחלוק עם עוד אנשים את התחושות שלי.
אביבה שלום בחרתי לכתוב לך עכשיו בסערת רגשות ותוך בכי כדי להסיר מנגנוני הגה שישנם אצל כל אם כשהיא חושבת עלייך. אביבה יקרה, אין יום שאנני חושבת עלייך ונעצרת לרגע. חושבת על תעצומות הנפש והכחות והאיפוק שאת מפגינה כלפי חוץ ובטוחה שכלפי פנים את שבורה וכואבת ומתגעגעת וחוששת וחרדה וכמהה מאוד לשוב ולראות את בנך, את גלעד. לחבק אותו ולאמץ אותו לליבך כשאת מריחה אותו נושמת איתו ומרגישה את הלמות ליבו ליד הלב שלך. גלעד אינו רק פנים ושם עבורי. הוא סמל לעתיד עבורי. בני בן החמש וחצי סיים היום גן חובה. במסיבה חגיגית ומרגשת. ואני עומדת מולו, מביטה בו גדל, לומד, עושה, חושב, הולך נופל וקם. מביטה בו ונמלאת אהבה והתרגשות וחדווה ושמחה . מביטה בו ובו ברגע חושבת עלייך. את, שבטח ישבת גאה ונירגשת במסיבת סיום גן חובה של גלעד, עמדת והתרגשת כמוני וכמו אלפי אימהות . עמדת והיית גאה בו , ורצית לחבבק אותו ולעצור לרגע את הזמן. והדמעות שמציפות אותי מהתרגשות וחששות מעלות את דמותך לנגד עיני. ואני רואה אותך בדימיוני עומדת ומביטה בגלעד. ואני רוצה לומר לך שגם אני לא מבינה איך שיקולים פוליטיים ומדיניים משאירים את גלעד רחוק ממך. אין אף אמא שמנהלת את המשא ומתן הזה על שחרורו של גלעד? רק אנשי צבא ומדינה? לו יכלו לשמוע קול אחד של אם בדיונים האלו - אני בטוחה שגלעד היה איתנו כבר מזמן.אני בטוחה שאמהות היו יכולות לפתור את העניין הזה בניהן מהר יותר מכל פוליטיקאי או מתווך או שליח. אין פה מקום לדברים האלו לדעתי - יש מקום לרגש בלבד. ילד נלקח מאימו - ילד צריך לחזור לאימו.בכל מחיר. זו דעתי וזו עמדתי. והיום 4 שנים לחטיפתו של גלעד, בני סיים את הגן ועולה לכיתה א. ואי אפשר לא לחשוב על מה שמצפה לו ב12 השנים הבאות ואז בא הכאב המפלח והמחשבה המפחידה מכל - הצבא. אני אומרת פה בקול רם-אני חוששת לשלוח את בני לצבא. אני מפחדת. אני מפוחדת. אני לא יכולה לחשוב על זה כל עוד גלעד לא כאן איתכם.אני חושבת שמה שאתם נותנים למדינה ב4 השנים האחרונות - לא ישווה לשום דבר שמישהו עשה אי פעם עבור המדינה. אם מחכה לבנה שיחזור מהשבי. אני כותבת את המילים הללו ומבינה את המשמעות אבל לא את ההרגשה .ליבי נחמץ. על כל יום שעובר ועל כל דיון שמתנהל ועל כל החלטה ועל חוסר שינוי. מי יתן אביבה וגלעד ישוב אליכם במהרה. אין לי מילים אחרות לומר . מי יתן ותחבקי אותו ותאמצי אותו אל ליבך ותרגישי את ליבו מול החזה שלך ואת ראשו מונח על כתפיך. וכולנו נעצור את נשימתנו עד שתוכלי לשחרר את חיבוקך ולהביט בו בשמחה ולהרעיף עליו אהבה ולהחזיר את חייך ואת חיי בנך למסלולם. בדרכי שלי אני מתפללת עבורכם בכל ליבי. ממני - אמא לילד בן 6 *המכתב פורסם עכשיו בבלוג שלי. רציתי לחלוק עם עוד אנשים את התחושות שלי.