פוסידון האחת
New member
עוד מתגעגעת
הרבה זמן שכבר לא כתבתי לך, החלטתי שאני עוזרת לעצמי, להתגבר, להתמודד ובעיקר להצליח להמשיך הלאה. אבל שיקרתי לעצמי...
לא היה יום שלא עברת במחשבות שלי, אין שיר עצוב שלא מזכיר לי אותך. איך כל שיר הופך להיות עלייך. ואת יודעת מתי הכי כואב? כשאני חושבת על דברים שהיית אומרת או עושה ושיחד עם החיוך מגיעות הדמעות. זה גומר אותי מבפנים.
כבר כעסתי, כאבתי, בכיתי, צחקתי, האשמתי, שנאתי ורק כדי לנסות ולהמשיך האלה.
אני גם בקושי באה אלייך. ההתמודדות הזו קשה לי. קשה לי לבכות על אבן.. לחיות עם געגוע תמידי שלא עובר. עם כאב ששורף ואף אחד לא מצליח להבין.
עבר כבר יותר משנה, נראה לי שהדבר שהכי קשה לי זה שלא יצא לי באמת להיפרד ממך. קיוויתי שיגע היום ואחלום עלייך, שלפחות שם אצליח להיפרד ממך, שתחבקי אותי, שתגידי לי משהו...
נשארתי עם בור עמוק מלא בשאלות אלייך. יש את השיר "רק אם הייתי יודע שמועקה תלווה את הכל רק אם הייתי פחות אנוכי וקשוב קצת אלייך רק אם הייתי יודע שזה יומנו האחרון.." המשפט הזה אומר כאילו נכתב עלינו, מסמל בעייני כל כך הרבה.
קיוויתי שלפחות אם הלכת אז תשמרי עלי למעלה, אבל מאז שהלכת המצב נעשה קשה יותר, תבטיחי לי שתישארי איתי תמיד. שלא תעזבי גם כשאת למעלה. למה כשאני חושבת עלייך הדמעות לא מפסיקות? גם אחרי יותר משנה. אני מבינה למה הלכת, אז למה עדיין כואב לי?
אני כבר סולחת, אבל עוד כואבת...
אוהבת אותך עד כאב..
הרבה זמן שכבר לא כתבתי לך, החלטתי שאני עוזרת לעצמי, להתגבר, להתמודד ובעיקר להצליח להמשיך הלאה. אבל שיקרתי לעצמי...
לא היה יום שלא עברת במחשבות שלי, אין שיר עצוב שלא מזכיר לי אותך. איך כל שיר הופך להיות עלייך. ואת יודעת מתי הכי כואב? כשאני חושבת על דברים שהיית אומרת או עושה ושיחד עם החיוך מגיעות הדמעות. זה גומר אותי מבפנים.
כבר כעסתי, כאבתי, בכיתי, צחקתי, האשמתי, שנאתי ורק כדי לנסות ולהמשיך האלה.
אני גם בקושי באה אלייך. ההתמודדות הזו קשה לי. קשה לי לבכות על אבן.. לחיות עם געגוע תמידי שלא עובר. עם כאב ששורף ואף אחד לא מצליח להבין.
עבר כבר יותר משנה, נראה לי שהדבר שהכי קשה לי זה שלא יצא לי באמת להיפרד ממך. קיוויתי שיגע היום ואחלום עלייך, שלפחות שם אצליח להיפרד ממך, שתחבקי אותי, שתגידי לי משהו...
נשארתי עם בור עמוק מלא בשאלות אלייך. יש את השיר "רק אם הייתי יודע שמועקה תלווה את הכל רק אם הייתי פחות אנוכי וקשוב קצת אלייך רק אם הייתי יודע שזה יומנו האחרון.." המשפט הזה אומר כאילו נכתב עלינו, מסמל בעייני כל כך הרבה.
קיוויתי שלפחות אם הלכת אז תשמרי עלי למעלה, אבל מאז שהלכת המצב נעשה קשה יותר, תבטיחי לי שתישארי איתי תמיד. שלא תעזבי גם כשאת למעלה. למה כשאני חושבת עלייך הדמעות לא מפסיקות? גם אחרי יותר משנה. אני מבינה למה הלכת, אז למה עדיין כואב לי?
אני כבר סולחת, אבל עוד כואבת...
אוהבת אותך עד כאב..