../images/Emo109.gif (= |קוף|) הייתי ב'קינג קונג'
בסינמאקס. אני מעריך שהסרט עבר איכשהו בגלל אולם הקולנוע המצויין הזה, ולא מאיזו סיבה אחרת, כי הסרט ממש לא תפס אותי. * הסיפור כ"כ לא אמין. מישהו כתב באיזו ביקורת שכדאי לשכוח את השעה הראשונה ולהתרכז בשתי האחרונות - מבחינתי השעה הראשונה היתה הטובה ביותר. מה שבא אח"כ היה הזיה אחת ארוכה. נכון שהיו אפקטים מרשימים ויצורים דוחים ביותר, אבל חוץ מזה - לא הרבה. קטע שלם מהסיפור, החזרת הקוף בספינה, היה חסר. קשה להרגיש משהו ממשי מול פערים כאלה. * נעמי וואטס חביבה מאוד: רגליים יפות ופנים נעימות (והיא כבר בת 37! מקרה נוסף של בראד-פיטיזם), אבל זהו? זה הכל? זה אמור להפוך את הקוף הענקי לנחמד? חשבתי על סרטי דיסני והדרך המיוחדת שלהם למצוא בכל חיה משהו משעשע או רגע של הומור פתאומי. אצל קונג לא היה דבר משעשע או אנושי, ולכן לא היה כ"כ משנה מה קורה לו. גם הנטיה של וואטס לטפס על הבניין הגבוה ביותר בעולם עם נעלי עקב, תחת באש מקלעים, היתה מוזרה למדי. גם כאן קשה לגלות אהדה למצבה (או לדריסקול, שבילה איתה כמה חודשים במסע חזרה, כנראה מבלי להחליף מילה). אני חושש שברור עכשיו איך 'נארניה' עקף את הסרט הזה בקופות. החשד הראשוני שלי כששמעתי על הרצון של ג'קסון לממש את זכרונות ילדותו התאשר: הוא מימש רק את הקטעים המרגשים של הקרבות והזוועות (או פחד הגבהים...), כי אלה הקטעים שהוא זכר כילד. כל השאר לא היה זכור לו, ולכן הסרט נראה כך. הנקודה הטובה (אולי) היא שהסרט מעורר רצון עז לראות משהו אנושי יותר, עם דמויות שאינן פלקטיות.
בסינמאקס. אני מעריך שהסרט עבר איכשהו בגלל אולם הקולנוע המצויין הזה, ולא מאיזו סיבה אחרת, כי הסרט ממש לא תפס אותי. * הסיפור כ"כ לא אמין. מישהו כתב באיזו ביקורת שכדאי לשכוח את השעה הראשונה ולהתרכז בשתי האחרונות - מבחינתי השעה הראשונה היתה הטובה ביותר. מה שבא אח"כ היה הזיה אחת ארוכה. נכון שהיו אפקטים מרשימים ויצורים דוחים ביותר, אבל חוץ מזה - לא הרבה. קטע שלם מהסיפור, החזרת הקוף בספינה, היה חסר. קשה להרגיש משהו ממשי מול פערים כאלה. * נעמי וואטס חביבה מאוד: רגליים יפות ופנים נעימות (והיא כבר בת 37! מקרה נוסף של בראד-פיטיזם), אבל זהו? זה הכל? זה אמור להפוך את הקוף הענקי לנחמד? חשבתי על סרטי דיסני והדרך המיוחדת שלהם למצוא בכל חיה משהו משעשע או רגע של הומור פתאומי. אצל קונג לא היה דבר משעשע או אנושי, ולכן לא היה כ"כ משנה מה קורה לו. גם הנטיה של וואטס לטפס על הבניין הגבוה ביותר בעולם עם נעלי עקב, תחת באש מקלעים, היתה מוזרה למדי. גם כאן קשה לגלות אהדה למצבה (או לדריסקול, שבילה איתה כמה חודשים במסע חזרה, כנראה מבלי להחליף מילה). אני חושש שברור עכשיו איך 'נארניה' עקף את הסרט הזה בקופות. החשד הראשוני שלי כששמעתי על הרצון של ג'קסון לממש את זכרונות ילדותו התאשר: הוא מימש רק את הקטעים המרגשים של הקרבות והזוועות (או פחד הגבהים...), כי אלה הקטעים שהוא זכר כילד. כל השאר לא היה זכור לו, ולכן הסרט נראה כך. הנקודה הטובה (אולי) היא שהסרט מעורר רצון עז לראות משהו אנושי יותר, עם דמויות שאינן פלקטיות.