** שרשור בוקר היום ה-93 בבית - עדכונים **

מצב
הנושא נעול.
ק

ק ו ל י ת

Well-known member
בוקר טוב. מה זה מיקבלתי? אין מילה כזאת בלקסיקון וזה רץ בכותרות
 
Z

ziniozi

Well-known member
בוקר טוב,
לא צפיתי בראיון מודח או פאנלים שהשתתפו בהן הדיירות מסצנת המקלחת, כולן כבר הודחו חוץ משי,
ומעניין אותי:
לין, ניקול, ספיר, גל (?) - מישהו מהמנחים הלקקנים שאל אותן? עימת אותן עם סצנת המקלחת? הראה להן סרטון?
או שרק עסקו במירוק עכוזים?
 
B

BTS49

New member
נכתב ע"י ק ו ל י ת:
בוקר טוב. מה זה מיקבלתי? אין מילה כזאת בלקסיקון וזה רץ בכותרות
לחץ כדי להרחיב...
מונח יחסית חדש מתרבות הדייטינג שמדגיש, שיציאה עם מספר בני זוג פוטנציאליים במקביל, אינה פוגעת בקשרים חדשים ואחרים או בסיכוי שלהם להפוך לדבר הטוב הבא בחיינו. טרם קבל ערך במילון כלשהו
 
מ

מוטי חוף

Well-known member
נכתב ע"י ק ו ל י ת:
בוקר טוב. מה זה מיקבלתי? אין מילה כזאת בלקסיקון וזה רץ בכותרות
לחץ כדי להרחיב...
סלנג ... זה לצאת עם כמה בחורות במקביל באותו הזמן .

~~ : " מיקבלתי שלוש בנות והן גילו על זה, איך לצאת מזה? "

 
J

JONY המקורי

Active member
בוקר טוב, לאן נעלמו השירים הדביקים של פעם..

<iframe width="560" height="315" src="
" title="YouTube video player" frameborder="0" allow="accelerometer; autoplay; clipboard-write; encrypted-media; gyroscope; picture-in-picture; web-share" allowfullscreen></iframe>
 
אופה קטנטנה

אופה קטנטנה

Well-known member
בכל שנה, בתקופה הזו, מלווה אותי במחשבותיי, אחת.
קלדתי לזכרה גם בשנה שעברה, באותה תקופה בדיוק.
בת דודתי, אהבת חיי, שנפטרה מסרטן במח בגיל 24
בכל שנה בתקופה הזו, אני אופה גם לניצולי שואה ויוצאת
אל מקום מגוריהם, לתת להם בעצמי את מאפיי, לשבת
עימם, לחייך, לאחוז ביד, להקשיב, ולכבדם.
אני עושה זאת לזכרה, כי כך נהגה עד חודש לפני מותה
כשהיתה סטודניטית. והיא בניגוד אלי, עשתה זאת בכל
החגים, ולא רק בראש השנה. את המורשת שלה לקחתי
על עצמי להמשיך ויהי מה.

החלום שלי מילדות היה להיות משוררת.
אולי כי כמעט מרגע שלמדתי לקרוא קבלתי מאימי ספרי שירה.
אולי כי שירה היא לא סתם האמנות הכי נשגבת, הכי נעלה.
מעולם לא היה לי כישרון כתיבה, או הוויה משוררית,
מעולם לא כתבתי שירה, מאימת המשוררים שקראתי ללא
הפסקה. תקראו לזה חרדת ביצוע, זו אכן היתה חרדה.
עד לרגע מסויים לאחר מותה של בת דודתי, ובו כתבתי
שיר אחד בודד במהלך כל חיי, שיר עליה.
ומאז, אף לא שיר אחד. ידעתי שמשוררת לעולם לא אהיה
וכדאי שאסתפק בכישרוני לרקוד, ומאוחר יותר לאפות.
כדי לכתוב שירה צריך שלושה דברים בלבד:
א. כישרון.
ב. לקרוא שירה עד אבדון.
ג. לדעת ל מ ח ו ק, כל אחד יכול לכתוב מילים על דף, החכמה לדעת למחוק את מרביתן.

אני אוהבה מילים, אוהבה לשחק בהן, ללקט אותן, להתפעל מיופיין, לרקוד במילים.
כוריאו-לרקוד. גרפיה-לכתוב. שתיהן מילים יווניות. בהזדמנות אמליץ על
ספר מופתי של המשורר הפראנסאווי פול ולרי. שמו: על הריקוד.
הספר מתאר את הזיקה המופלאה בין ריקוד לכתיבה. בין ריקוד לשירה.
ואני ידעתי רק לרקוד, לכתוב כלל לא, ומגיל צעיר נאלצתי להודות בכך
ולוותר על החלום. כי לכתוב מילים גבוהות, במבנה מסויים, ולהשתכר מהפליצה
שמשתקפת מהדף, זו אינה שירה. ושירה כלל לא זקוקה למילים יפות, או גבוהות,
או כל פוזה מהסוג הזה, שירה זקוקה להיות זיקוק מחשבה, זיקוק תחושה.
פשוטה, בועטת בנשמתך, ומנימלסטית בקיומה ובראוותה.
מי שחפץ לדעת מה דעתי בנושא, קראו את צ׳ארלס בוקובסקי המטיב יותר מכולם לתאר,
בשיר: אתם לא יודעים מה זאת אהבה. שם הוא מזקק מהי כתיבה, ומהי שירה.
(הייתי ממליצה גם על שירה של שימברוסקה: אחדים אוהבים שירה. וגם על ויזלטיר הכביר,
בשירו: כל האנשים שלא קוראים שירה)
אבל, די לי בבוקובסקי. המשורר האהוב עלי ביותר, הכצעקתא?

ואם לשוב לעניין בו פתחתי ולקשור דבר בדבר, אעלה הנה אל מול כולם את שירי האחד
שהעזתי להעלות על הכתב, ומעולם לא כתבתי מלבדו עוד, ומעולם לא הראתיו לאיש,
למעט למריאני, צילמתיו ממחברתי, והראתי לה לפני כמה ימים, ואתמול גם לכריסוש.
ועתה, אעלה אותו הנה, ל ז כ ר ה, של בת דודתי האהובה מכל, שהיתה מלאכית ביופיה
ובאישיותה. גולשת רוח וצלמת, והפכה מפלצת בגסיסתה, כי הגידול במח לחץ על פניה היפות.
(כך בדיוק האופן של-א כותבים שירה, הנה דוגמא)

*
בצידה של מיטה מסורגת,
כלה, עטופה בחלוק כותנה פתוח,
שרועה על גבה,
באפיסה.

עורה מקומח, מעוטר בנקבי
מחט ועוד מחט,
שלל שטפי דם
מחובר לצינור הזנה.

על גבי כר
מונח, חסר שיער
ראשה. לא זע.
צלילות מסתלקת מן הדעת.
בעיניים מסרהבות,
בכף ידה הפתוחה
מספקת מימד של הנכחה.

בצידה של שידה כספספה,
כלניות בכחול-סגול-אדום
אגודות בגומיה.
בבקבוק פלסטיק, פוערות את
עלי העטיף שלהן בשחצה
בראווה.

עשרה עמודי פריחה,
שעירים, זקופים, ירוקים,
חסרי שורש, חולפים
משתכשכים במים.
רוח היתולית מן החלון
מסחררת את חצאיותהן
עזות הגוון, מושא להטן
של מלכות מפיקות דבש.

על פרק ידי
באותיות שחורות
אני עונדת מצבת עור
חיה.
אני עונדת את אינך.
*
סלחו לי על הפורנוגרפיה שבאוטוביוגרפיה, אבל אם פמפלט, אז פמפלט.
שיהיה לנו יום משמח, ומבשר עוד ועוד טובות.
סבאח אל חוב.

 
נערך לאחרונה ב:
Goneril 4444

Goneril 4444

Well-known member
נכתב ע"י אופה קטנטנה:
בכל שנה, בתקופה הזו, מלווה אותי במחשבותיי, אחת.
קלדתי לזכרה גם בשנה שעברה, באותה תקופה בדיוק.
בת דודתי, אהבת חיי, שנפטרה מסרטן במח בגיל 24
בכל שנה בתקופה הזו, אני אופה גם לניצולי שואה ויוצאת
אל מקום מגוריהם, לתת להם בעצמי את מאפיי, לשבת
עימם, לחייך, לאחוז ביד, להקשיב, ולכבדם.
אני עושה זאת לזכרה, כי כך נהגה עד חודש לפני מותה
כשהיתה סטודניטית. והיא בניגוד אלי, עשתה זאת בכל
החגים, ולא רק בראש השנה. את המורשת שלה לקחתי
על עצמי להמשיך ויהי מה.

החלום שלי מילדות היה להיות משוררת.
אולי כי כמעט מרגע שלמדתי לקרוא קבלתי מאימי ספרי שירה.
אולי כי שירה היא לא סתם האמנות הכי נשגבת, הכי נעלה.
מעולם לא היה לי כישרון כתיבה, או הוויה משוררית,
מעולם לא כתבתי שירה, מאימת המשוררים שקראתי ללא
הפסקה. תקראו לזה חרדת ביצוע, זו אכן היתה חרדה.
עד לרגע מסויים לאחר מותה של בת דודתי, ובו כתבתי
שיר אחד בודד במהלך כל חיי, שיר עליה.
ומאז, אף לא שיר אחד. ידעתי שמשוררת לעולם לא אהיה
וכדאי שאסתפק בכישרוני לרקוד, ומאוחר יותר לאפות.
כדי לכתוב שירה צריך שלושה דברים בלבד:
א. כישרון.
ב. לקרוא שירה עד אבדון.
ג. לדעת ל מ ח ו ק, כל אחד יכול לכתוב מילים על דף, החכמה לדעת למחוק את מרביתן.

אני אוהבה מילים, אוהבה לשחק בהן, ללקט אותן, להתפעל מיופיין, לרקוד במילים.
כוריאו-לרקוד. גרפיה-לכתוב. שתיהן מילים יווניות. בהזדמנות אמליץ על
ספר מופתי של המשורר הפראנסאווי פול ולרי. שמו: על הריקוד.
הספר מתאר את הזיקה המופלאה בין ריקוד לכתיבה. בין ריקוד לשירה.
ואני ידעתי רק לרקוד, לכתוב כלל לא, ומגיל צעיר נאלצתי להודות בכך
ולוותר על החלום. כי לכתוב מילים גבוהות, במבנה מסויים, ולהשתכר מהפליצה
שמשתקפת מהדף, זו אינה שירה. ושירה כלל לא זקוקה למילים יפות, או גבוהות,
או כל פוזה מהסוג הזה, שירה זקוקה להיות זיקוק מחשבה, זיקוק תחושה.
פשוטה, בועטת בנשמתך, ומנימלסטית בקיומה ובראוותה.
מי שחפץ לדעת מה דעתי בנושא, קראו את צ׳ארלס בוקובסקי המטיב יותר מכולם לתאר,
בשיר: אתם לא יודעים מה זאת אהבה. שם הוא מזקק מהי כתיבה, ומהי שירה.
(הייתי ממליצה גם על שירה של שימברוסקה: אחדים אוהבים שירה. וגם על ויזלטיר הכביר,
בשירו: כל האנשים שלא קוראים שירה)
אבל, די לי בבוקובסקי. המשורר האהוב עלי ביותר, הכצעקתא?

ואם לשוב לעניין בו פתחתי ולקשור דבר בדבר, אעלה הנה אל מול כולם את שירי האחד
שהעזתי להעלות על הכתב, ומעולם לא כתבתי מלבדו עוד, ומעולם לא הראתיו לאיש,
למעט למריאני, צילמתיו ממחברתי, והראתי לה לפני כמה ימים, ואתמול גם לכריסוש.
ועתה, אעלה אותו הנה, ל ז כ ר ה, של בת דודתי האהובה מכל, שהיתה מלאכית ביופיה
ובאישיותה. גולשת רוח וצלמת, והפכה מפלצת בגסיסתה, כי הגידול במח לחץ על פניה היפות.
(כך בדיוק האופן של-א כותבים שירה, הנה דוגמא)

*
בצידה של מיטה מסורגת,
כלה, עטופה בחלוק כותנה פתוח,
שרועה על גבה,
באפיסה.

עורה מקומח, מעוטר בנקבי
מחט ועוד מחט,
שלל שטפי דם
מחובר לצינור הזנה.

על גבי כר
מונח, חסר שיער
ראשה. לא זע.
צלילות מסתלקת מן הדעת.
בעיניים מסרהבות,
בכף ידה הפתוחה
מספקת מימד של הנכחה.

בצידה של שידה כספספה,
כלניות בכחול-סגול-אדום
אגודות בגומיה.
בבקבוק פלסטיק, פוערות את
עלי העטיף שלהן בשחצה
בראווה.

עשרה עמודי פרחה,
שעירים, זקופים, ירוקים,
חסרי שורש, חולפים
משתכשכים במים.
רוח היתולית מן החלון
מסחררת את חצאיותהם
עזות הגוון, מושא להטן
של מלכות מפיקות דבש.

על פרק ידי
באותיות שחורות
אני עונדת מצבת עור
חיה.
אני עונדת את אינך.
*
סלחו לי על הפורנוגרפיה שבאוטוביוגרפיה, אבל אם פמפלט, אז פמפלט.
שיהיה לנו יום משמח, ומבשר עוד ועוד טובות.
סבאח אל חוב.
לחץ כדי להרחיב...
ריגשת אותי מאוד |לב|חיבוק על צערך
הסיומת של השיר חיסלה אותי לגמרי כתבת מאוד מאוד יפה ומטלטל|4U|
"על פרק ידי
באותיות שחורות
אני עונדת מצבת עור
חיה.
אני עונדת את אינך."
 
מצב
הנושא נעול.

Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.

למעלה